כותרות "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" אינן עוסקות בסיפורי "אדם נשך כלב" נמוכים או ברכילות (ובכן, לא רק), אלא בעיקר במסגור נמוך או רכילותי של עניינים חשובים בפני עצמם. את הכותרת הראשית תופס המאבק סביב ועדת הבדיקה בעניין חקירת רמון. לא נחזור כאן על פרטי הפרשה (ניתן לקרוא אותם, למשל, בסקירת העיתונות של יום שישי), רק נציין כי שני העיתונים מעדיפים להעלות לקדמת הבמה את ההשמצות ההדדיות של הפוליטיקאים (שנופקו ממילא בעיקר לאוזנה של התקשורת), ולעסוק בפן האישי של המקרה ולא במימד העקרוני שלו. אמנם יש לברך את העורכים שלא מיהרו לצטט על השער את ההתבטאויות האומללות של נבחרינו במלואן. מצד שני, אלמלא היתה התקשורת ממהרת בדרך כלל לצטט, ובהרחבה, את הקללות והגידופים של הפוליטיקאים, ייתכן שהם היו נמנעים מלהשמיע אותם מלכתחילה.

הנה הכותרות: "דו קרב" ב"מעריב", "פרשת רמון: הקרב על הבדיקה" ב"ידיעות אחרונות". ב"הארץ" הכותרת על השער היא: "העבודה תתנגד להצעה לחקור את ההאזנות במשפט רמון".

הכותרת הראשית השנייה של "מעריב" עוסקת בעסקאות חילופי השבויים: "בכירים ברשות: נסראללה הוריד אתכם על הברכיים". היא מפנה לכתבה של בן כספית ומיה בנגל, המדווחים על מחאת בכירים ברשות הפלסטינית נגד עסקת חילופי השבויים עם חיזבאללה. לטענת אותם בכירים, קיום העסקה והמשא-ומתן עם חמאס, בצירוף העובדה שישראל אינה מוכנה לשחרר אסירים לדרישת אבו-מאזן, גורמים להחלשת הרשות ולקריסתה. הצעה לכותרת אלטרנטיבית, מתלהמת פחות ואינפורמטיבית יותר: "בכירים ברשות: עסקת השבויים מחלישה אותנו". ברם, נראה שעורכי העיתונים, כמו שבכירים ברשות אומרים על ישראלים, "מבינים רק כוח".

הכותרת הראשית השנייה של "ידיעות אחרונות" עוסקת בפלילים ומפנה למוסף הספורט: "רביבו עוזב את הארץ בגלל סכסוך עם העולם התחתון". הכותרות האחרות הן "כן מורתי, אני בהריון!" ו"יום עצמאות מביך: אורחי השגריר האמריקאי חטפו קלקול קיבה". אלו החדשות החשובות ביותר שהיו בסוף השבוע לפי טעמם של עורכי "ידיעות אחרונות".

ובינתיים בעזה

ומה קורה בעזה? רק ב"הארץ" זוכרים גם היום שיש למדינה קצה דרומי. לעיתונים האחרים קשה כנראה להתעסק עם יותר מדי דברים בבת אחת (בכל זאת, קלקול קיבה בבית השגריר האמריקאי, איך אפשר לחשוב על קסאמים אחרי סקופ כזה). הכותרת הראשית של "הארץ" היום היא: "המלצה בצה"ל: למרות הרגיעה, תקיפה צבאית על כל ירי קסאם". עמוס הראל, אבי יששכרוף ויובל אזולאי מסתמכים על "מסמך שחובר באגף התכנון במטכ"ל". לפי טור הפרשנות של יששכרוף והראל, חמאס אינו מצליח לכפות את הרגיעה על ארגוני טרור אחרים ברצועה.

איש הג'יהאד האסלאמי, שלשום ברפיח (צילום: עבד רחים כתיב)

עסקת השבויים: המתנגדים

בימים האחרונים, אחרי שנחתמה עסקת חילופי השבויים עם חיזבאללה, מביאה התקשורת קולות המתנגדים לקיומה, בעיקר אלה של קורבנותיו של סמיר קונטאר. קונטאר, רוצח הילדים, הוא אחד האסירים העתידים להשתחרר במסגרת העסקה, ומי שנסראללה מתגאה במיוחד בשחרורו. היום, בפיגור ניכר, מופיע ראיון עם נינה קרן, אמו של הנרצח דני הרן, במוסף "המגזין" של "מעריב". ב"ידיעות אחרונות" מביאים את דבריו של רונן שחר, אחיו של השוטר אליהו שחר, שנרצח גם הוא על-ידי קונטאר.

התנגדות משפחות נפגעי טרור לשחרור רוצחי יקיריהם היא ריטואל ידוע, אולם בימים שלפני חתימת העסקה נתנה התקשורת פתחון פה בעיקר לאלה מביניהם שלא התנגדו לעסקה, ובעיקר לסמדר הרן. נדב העצני טוען כאן ב"העין השביעית" כי מדובר במגמה מכוונת שתכליתה לשרת את האג'נדה הסמויה של עורכי העיתונים: בעד קיום עסקת השבויים. אני מפקפק בכך, ולא רק משום שלעורך ראשי או מו"ל אין היכולת הביצועית ליישם אג'נדה כלשהי באופן מוחלט (אולי רק ב"ישראל היום"). בהמשך לכותרת הנמוכה של "מעריב" מלפני שבוע בדיוק, "הביטו בעינינו הדומעות", אני סבור כי זה מה שזה: משחק של דמעות שעורכי העיתונים, בהשראת מנהלי המחלקות המסחריות שלהם, משחקים על גבם של הקוראים. השבוע נבחרו דמעותיה של נינה קרן כדי לגרות את בלוטות הדמעות של הקוראים לקנות את העיתון, בשבוע שעבר היו אלה דמעותיה של קרנית גולדווסר, ובשבוע הבא יהיו אלו דמעות שמקורן אחר.

אם כבר, התלונה על התקשורת צריכה להיות זו: היא סנסציונית, רגשנית וקיטשית – תכונות שהן צדו האחר של מטבע הציניות, הניכור והאדישות. ובקיצור: "זו הכלכלה, טמבל", כפי שאוהבים לכתוב פובליציסטים במקומותינו.

איראן : תיאוריית הקונספירציה

מי שמשתמש במטבע הלשון שהוזכרה לעיל הוא ג'קי חוגי, במדור הדעות שבמוסף "המגזין" של "מעריב". חוגי כותב כי ישראל לא תבצע תקיפה באיראן מהסיבה הכלכלית דווקא: תקיפה כזו תעלה את מחיר הנפט לגבהים שירסקו את כלכלות המערב. באותו הקשר הוא מעלה תיאוריה שלפיה אירועים שונים שסיקרה התקשורת, שהיו קשורים לגרעין האיראני, הם למעשה הדלפות מכוונות וחלק ממניפולציה ממשלתית. חוגי מזכיר את ביקורו של ראש הממשלה בכור הגרעיני בדימונה, שלשכת ראש הממשלה דאגה ליידע בו את העיתונאים; את העובדה שעיתונאים הוזמנו לסקר את טקס פרס בטחון ישראל, ואף נודב להם מידע מעבר לנהוג בצנזורה, הקושר את הפרס לסוגיות גרעין; את הפרסום בעיתונות הזרה על תרגיל צה"לי גדול המדמה התקפה באיראן; חוגי מונה גם את פליטת הפה כביכול של מופז, שאיים שישראל תתקוף את סוריה, כחלק ממארג המניפולציה: "מישהו בירושלים מתאמץ מאוד לשדר לטהרן מסרים חמורים". המלה "מניפולציה" מריחה רע, אבל חוגי טוען שמדובר בכוונות טובות: על-ידי שיגור הרמזים הכוחניים מנסה ישראל להימנע מתקיפה אלימה ולעזור לדחוף את איראן לחיקו של המערב, כדי שתקבל את חבילת התמריצים הכלכלית  המוצעת לה תמורת הפסקת הפיתוח הגרעיני. מניפולציה עם כוונות טובות או עם כוונות רעות – אם תיאוריית הקונספירציה של חוגי נכונה, הרי שדבר אחד בטוח: התקשורת לא חשפה את הבלוף.

בתוך כך, טל שניידר, רוני בר, יוסי בר וג'קי חוגי עצמו חתומים על ידיעה בעמ' 6 של "מעריב", האומרת: "התמרונים, האימונים, האיומים, וחבילת התמריצים. לאיראנים זה כנראה לא מזיז. בתשובה להצעה של חמש חברות הקובעות במועצת הביטחון (רוסיה, סין, איטליה, צרפת וארצות-הברית) וגרמניה במהלך סוף השבוע, הודיעה איראן אתמול: לא מקפיאים את תוכנית הגרעין".

גאידמק למשפט?

"ידיעות אחרונות" מדווח כי המשטרה תמליץ להעמיד לדין את ארקדי גאידמק בפרשת הלבנת ההון. יובל יועז כותב כי בימים הקרובים תעביר המשטרה לפרקליטות את תיק החקירה, לאחר השלמות חקירה שנמשכו שנתיים. לפי יועז, המלצת המשטרה נותרה כשהיתה: להעמיד לדין את גאידמק. זוהי ידיעה נדירה יחסית; היא מראה שהתקשורת מסוגלת לסקר את גאידמק גם בדרך של ידיעת חדשות אינפורמטיבית, ולא רק בהיגררות אחרי הסנסציות שהוא מייצר, או הסנסציות שהתקשורת עצמה מייצרת סביב דמותו של האיש הזה.

ענייני תקשורת

טובה צימוקי מדווחת ב"ידיעות אחרונות" כי ראש ממשלתנו שכר את שירותיו של יחצן נוסף, הפעם כדי להתמודד עם היחצנים מוטי מורל ורונן צור, ששכר משה טלנסקי. טלנסקי הוא העד המרכזי נגד אולמרט בפרשה המאיימת על כסאו. היחצן ששכר אולמרט הוא אמיר דן, מנכ"ל משותף של מקאן-עיתונות. לחברת הפרסום מקאן-אריקסון מהלכים גם בעיתונות עצמה. כך, למשל, היא מלווה כבר שנים ארוכות את "דה-מרקר" של קבוצת "הארץ", והיתה שותפה למסעות פרסום וייעוץ לכלי תקשורת אחרים. מעניין יהיה לבדוק פעם את ניגודי האינטרסים שנוצרים בשוק המתפשט והולך של שכירי עט בתחום היחצנים, הספינולוגים והמניפולטורים.

במוסף "המגזין" של "מעריב" מתפרסמת כתבה מתורגמת מה"לוס-אנג'לס טיימס", העוסקת באלימות שנוקטים תושבי מליבו כלפי צלמי הפפרצי השורצים בחופיה ורחובותיה. "תגובה מעין זו מעידה על הפרדוקס של המבקרים בחוף", נכתב בסיום הכתבה על עוד תקרית אלימה, "שמעליבים את צלמי הפפרצי בעודם קוראים בעיתוני רכילות, שבהם מתפרסמות התמונות שהם מצלמים".

יובל דרור, שעבר דירה לאחרונה, מדווח על "קווים, כבלים וביורוקרטיה", ככותרת מאמרו בכפולת הדעות של "ידיעות אחרונות". "סאגת מעבר הדירה היא משחק ילדים בהשוואה לניסיון להתנתק מהחברות הללו, שמציגות פרצוף ידידותי כאשר הן מחברות אותך, אבל הופכות לגופים אטומים ובלתי נגישים כשאתה מבקש להפסיק לשלם", הוא כותב על החברות בזק והוט. "חברות התקשורת בישראל הן כיום חברות פרטיות, שאמורות להילחם על כל לקוח ולספק שירות מהמדרגה הראשונה. בפועל, השירות שלהן ממשיך להיות קלוקל, מציק ולעתים נגוע ברשלנות של ממש".