"הוא עוד יכול להיות נשיא, אבל אני לא אוכל לעמוד על הפודיום", אמר אתמול בשידור חי ניקולא סרקוזי, נשיא הרפובליקה הצרפתית, לז'ראר הולץ, המנחה המיתולוגי של מגזין האופניים ברשת השנייה הצרפתית. ב"הוא" כוונתו ל"ידידו הטוב" לאנס ארמסטרונג, המדורג, מאז הטיפוס השני ברציפות אל פסגת הטורמאלה, במקום ה-23 בפיגור בלתי ניתן לגישור של 38 דקות מן המוביל בדירוג המצטבר.

הטורמאלה, 2,115 מ' גובהו, שרוי בענן הקבוע שלו. ההליקופטרים מושבתים, והשידור הטלוויזיוני המפואר חוזר לסגנון שנות החמישים: לאופנועי צילום בלבד. הרי גם בעולם הדיגיטלי העכשווי עדיין נדרשים לצילום אירוע כמו הטור צוותי אופנוענים מטורפים ומאחוריהם צלמי ברזל עם כתפי טיטניום (דומה שמצלמות הווידיאו נעשות כבדות ככל שגדל מספר הפיקסלים שהן מייצרות). במשך שלושה שבועות, חמש-שש שעות ביום, הם מייצרים תמונה עשירה, שוטפת ויציבה כאשר גם הצלם וגם האובייקט המצולם נעים ב-80–90 קמ"ש בלהטוטנות מתעתעת.

המעמד הזה על ראש ענק הפירינֵאים אפוף הערפל גדול מכל טקס שניתן לביים בשאנז-אליזה. באולפן הנייד, הפתוח, אירח ז'ראר הולץ את הנשיא שלו, שבילה את כל היום במכונית הפיקוד האדומה של כריסטיאן פרוּדוֹם, מנהל הטור, החולש על השיירה המלהיבה בדברי ימי השיירות. לא שאין בסרקוזי פתוס נלעג, בלתי נמנע מאורח במעמדו, אבל בהשוואה לנפוחים כדה-גול, מיטראן וז'יסקאר, הוא נינוח ככלבלב על השטיח ומעריץ באמת את חבורת המנצחים שסביבו, ובמיוחד, ולמרות קשיי השפה, את "חברו הטוב" לאנס.

הולץ, המארח, הוא בן דורי. התוודעתי אליו כמגיש מהדורת הצהריים של חדשות TF1, הערוץ הממלכתי שהופרט, אז היה יהיר ומלא מעצמו. משנות השמונים הוא איש מחלקת הספורט של הערוץ השני, ותחום ההתמחות שלו הוא סיקור מרוצים, מפריז-דאקאר ועד הטור.

אני עוקב אחרי מגזיני הטור שלו מאז שהכניסו את פראנס 2 לחבילת כבלים מתישהו באמצע שנות התשעים. עם השנים למדתי לחבב את הולץ, במיוחד בזכות יכולתו להמיס כל קרחון ולדובב את גיבור היום, אוזבקי או באסקי, בכל שפה ובלי עזרת מתרגם. מגיש כמוהו הוא בהכרח חולה כרוני בשגעת הפדאל, רוכב חובב לא רע כשלעצמו, שמייצר עיתונות מתלהבת, מחבקת, אמפתית.

עיתונות אמפתית זה איום ונורא, אבל מקסים ומשובב נפש. ללא חדרי חקירות חמוצים מדם, ללא טיפת ציניות, כולו פרגון, הערצה ואהבת אמת. מעולם לא שמעתי אותו נוזף ברוכב שפישל או במאמן שכשל. הייתכן? אילו כאן היו מגפות סמים כפי שעבר הטור ב-15 השנים האחרונות – היה השידור עובר ללהקת החמוציות ולמפיקי פסטיבל המחדל: וינוגרד ולינדנשטראוס, מירי גולן ודבורה חן, בן כספית ומשה נוסבאום, וגם הקוף ושלמה שרף היו אומרים את דברם, וכולם היו עושים לילות כימים עד שאחרון פושעי הדוושה יועמד לדין ויגורש לאי השדים שממול טנטורה.

אבל בתרבות הצרפתית המשחק הטוב יותר חשוב מהכל, ויש איזו סלחנות לעבירות הקשורות בהנאות החיים, גם אם מעורבים בהן חדרי מלון אנונימיים או שליחים עם מעטפות סגורות.

עכשיו הטור, כך טוענים, נקי כפי שלא היה מעולם, וגם רוכביו מתנשפים יותר, מזיעים עד כלות ומייצרים תפוקה נסוגה; אין עוד פריצות בָּיוֹניות כפי שעשו גדולי הרוכבים מאז ומתמיד כשבדמם זורם העירוי הנכון. תרומת הסטריליות (היום משקפים ברנטגן גם את שלדות הקרבון של אופני הרוכבים כדי לוודא שלא הוצנע בהן מנוע עזר), מתברר, היא בעיקר להקטנת הדרמה ולייבוש הלחלוחית שבמירוץ.

צפיתי במפגש הפסגה הזה, בין החברים לאנס וניקולא, בחיוך רחב ובדמעות ניגרות. יש רגעים שאפילו עיתונאים קשישים, מבקרים בלתי נלאים שכמותי, המתחילים את יומם במתן ציון ("נכשל") לשנת הלילה של עצמם והמסתערים על היום החדש בכלי ניתוח, מיון וקִטלוּג, נסחפים ומאבדים שליטה. עזבו אותי מסיפור על חקירות פדרליות. תנו לבכות בשקט.

אם ארמסטרונג הוא האיש שהונה בהצלחה במשך עשור תמים את כל פקחי הסמים ולוקחי דגימות הדם והשתן שהתדפקו יומם ולילה על חדרי המלון שלו ועל דלתות בתיו בין גירונה, קטלוניה לאוסטין, טקסס, הרי שהישגו עוד גדול משחשבנו. גדול אפילו מאל-קפון, שאמנם לא נתפס עם אקדח מעשן, אבל נכלא לבסוף על עבירות מס.

דמעותי זלגו למראה הפרידה המרגשת שלאנס תוזמר אליה, כמעט באקראי. פרידה שאין יפה ממנה. בשעתו חשבתי שזו טעות ואף שחצנות מצדו של גדול מנצחי הטור מעולם לחזור לזירה, לבוסס בה ולשבש את מאמצי הענף להשתקם מנוכחותו הדומיננטית. אבל היום אני מודה שיש פער בין התיאוריה למציאות. שובו לשני טורים נוספים, 2009–2010, החיה את המירוץ והעלה סומק בלחייו.

ארמסטרונג שבר את הדעה הקדומה הגורסת כי ספורטאי שנפרד מן הפודיום חייב להיעלם. הוא הראה שגם קשיש עם היסטוריה רפואית כמו שלו (בספטמבר ימלאו לו 39) יכול לעשות את זה. זה לא זמר-סבא בן 70 שמתקמבק עם הגיטרה, ולא כדורגלן בינלאומי למוד קרבות, קצת עייף אבל עדיין יודע למקם את עצמו היטב בנקודת הבעיטה לשער. במרוצי אופניים אין הנחות. כדי להגיע לפריז, גם מלך המלכים צריך לעשות מחדש כל קילומטר וקילומטר מתוך ה-3,642 שמובילים לשם, בכל מצב בריאות, אקלים וטופוגרפיה, בלי להישמט. לא על הכביש ולא בדירוג.

ארמסטרונג, דמות עולמית, חזר לדבוקה המקצוענית ונבלע בתוכה, תוך נכונות לרכוב עם פועלים אלמונים, עם צעירים עצבניים, עם דור היורשים ועם אחרוני הקשישים שמעזים לנסות להחזיק מעמד, עוד עונה או שתיים. הוא צדק. בשנה שעברה הגיע עם צלע שבורה לפודיום בשאנז-אליזה, מקום שלישי, בפיגור 5’24מן המוביל, קונטדור. השנה, הבשורה היא שלמרות הכל, הוא צפוי להגיע לשאנז-אליזה במצב טוב.

ראיתי את גדולי האלופים שנטשו לאחר פציעה כשלו ופער שאין טעם לנסות לתקנו, אבל הוא התעקש להמשיך. כששאלו אותו אם יפרוש, אמר, כן, בפריז! ובינתיים עשה את הפירינאים והוביל בריחה מוצלחת, שמזכירה את ימיו הגדולים. לפודיום לא יגיע, אבל יגמור כמו גדול, מדורג בין העשרים הראשונים, יש לקוות, וגם זה, לזקן שחזר מפרישה, הוא בעיני הישג גדול.

סרקוזי, ארמסטרונג וקונטדור, אתמול על הטורמאלה (צילום מסך מתוך חדשות פראנס 2)

סרקוזי, ארמסטרונג וקונטדור, אתמול על הטורמאלה (צילום מסך מתוך חדשות פראנס 2)

הצרפתים, לזכותם ייאמר, מעריכים את רוח ההתלהבות. את הפאנאש. ולאנס הראה שמעבר לכל הפרשנויות על הערך המוסף היחצני שיש לטור בקידום מפעליו, הוא באמת אוהב את זה ואלה הם חייו האמיתיים, גם כשהוא יושב בישיבות מועצת המנהלים של ליבסטרונג.

דווקא כאן, בממלכת הכדורגל, במקום שלא הוציא מתוכו אף רוכב גדול וגם לא כדורגלן גדול, כבר מתעוררים למנף את הכישלון. מכינים את הלוגו: עלייתו ונפילתו. שולפים מהמדף את המלה הממגנטת: ההתרסקות.

רבים מן הכותבים על מירוצי אופניים הם רוכבים שמרגישים את המירוץ בגופם ולא רק צופים בו. אבל מצער לראות שצדוק יחזקאלי, שכותב מתוך אהבה אמיתית לאופניים, לא גובר על יצרו. בדיוקן שהוא מספק היום לקוראי "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", הוא משתמש במשפט חלול כמו "אפילו ברגעים העלובים שלו כאגדה מתפוגגת [...] פניו עדיין נותרו מאובנות וחתומות [...]".

אם העיתונות לפעמים שנואה עלי, זה בגלל הצפייה המתמדת שלה, הפורנוגרפית, לרגע השבירה לעיני המצלמות. דווקא הדיוקן (AP) שפותח את הכתבה של יחזקאלי הוא של איש הברזל (או הקרבון והטיטניום), ולא של מפסידן מייבב. אני בטוח שיחזקאלי, שאיננו קוויטר בעצמו, הוא הראשון להבין זאת ולהעריך אותו על כך. אבל כשהוא כותב, הוא נקרא כמו כתב טבלואיד ישראלי חמוץ.

אם הרגעים שאחרי הפודיום הם "רגעים עלובים", גם הפודיום עצמו לא שווה שום דבר. רבים עלו על הפודיום ונעלמו אחריו בלי להותיר חותם, אבל ארמסטרונג יישאר אגדה לא בגלל טבלת הדירוג הכללי, אלא בגלל מי שהוא. גם הטור הזה, למרות שלק, קונטדור ושאר הנאבקים על המקום השלישי, הוא טור של לאנס.

בטור הזה הוא קובע סגנון חדש של יציאה מן הענף. לא פרישה בשיא, אלא קריירת פוסט-פודיום לא מבוטלת. 28 מיליון חולי סרטן מתקדם נושאים אליו עיניים, והוא לא מאכזב אותם, כאומר: אתה עושה מה שאתה יכול, מתוך מודעות לגילך, למצבך, לחולשתך, לכאביך – ולעולם לא מפסיק באמצע. לא רגעים עלובים ולא אגדה מתפוגגת.

ארמסטרונג מודע לכך שכל זיף זקן בפניו מוגדל ומועצם במסכי הצפייה החדים של היום. הוא יודע שהמצלמות לא יניחו לו. שיחפשו את נקודות השבירה בפניו, בעיניו, בשרירי לחייו, בהבעה הדקה שבדקות. הוא לא מספק את הסחורה. הוא נופל וקם, ולא נשבר, וממשיך בדרכו בסבלנות אין קץ.

הוא מודע לכך שחצי עולם מחכה שיתפוגג כבר, ואם אפשר, שיתפגר בייסורים ועימו כל מה שהוא מייצג, אמריקאי, טכנולוגי, שאפתני, חסר מנוחה, זועם ועיקש. הוא יודע שפרשות כאלה ואחרות ירדפו אותו גם בהמשך חייו, אבל הוא לא מספק את הסחורה. מודע לעצמו, לכאביו, לגילו וגם למעמדו הבעייתי בדבוקה המקצוענית, הוא מדבר על עצמו ללא רחמים עצמיים – אולי כחולה סרטן מחלים שכבר ראה כמעט הכל.

החקירות שעוד מחכות לו, כולל החקירה הפדרלית שמבוססת על תצהירי פלויד לאנדיס הנקמני והמפוקפק, כבר לא יכולות לסכן את האגדה. לעולם לא תימצא הוכחה אמפירית לשימוש שלו בסמים, וגם אלף עדויות נסיבתיות לא ישנו זאת. אני לא טוען שמעולם לא רכב על דלק כימי. כמעט לא ייתכן, יודע מי שמכיר את ההיסטוריה שלו, שהוא נמנע לחלוטין מכל חומר אסור. אני רק מזכיר שהוא מעולם לא יצא חיובי בשום בדיקה – ולעולם גם לא יימצא.

מה שהחקירות עלולות לסכן זה את המשך דרכו. הוא לא נועד לשבת במשרד ליבסטרונג באוסטין, טקסט עד אחרית ימיו. אני רואה אותו סנטור. איש כמוהו עשוי מחומר של נשיאים, זאת אף כי הגדיר את פגישתו אתמול עם נשיא צרפתי כ"מפגש בין שני בחורים קשישים שאוהבים לרכוב על אופניים". אבל נדמה לי שניקולא סרקוזי זיהה משהו עמוק יותר בהברקה שיצאה מפיו. לא רק בעניין העובדה שהוא עצמו כבר לא יעמוד על שום פודיום, אלא גם בעניין של "מה לאנס עוד יכול להיות".