הפיגוע בירושלים: הגיבורים
הפיגוע אתמול בירושלים תופס היום את שערי כל העיתונים. כלומר, הפיגוע עצמו תופס רק את שער "מעריב" (עם הכותרת הבומבסטית והנדושה: "מסע ההרג"). ב"ידיעות אחרונות" השער מוקדש למי שחיסל את המחבל (עם הכותרת הבומבסטית והחלולה: "גיבור") וב"הארץ" לתגובות לפיגוע, וביתר דיוק, תגובתו של ראש הממשלה: "אולמרט: להרוס בתי מחבלים ממזרח ירושלים".
את פרטי הפיגוע אין טעם לפרט כאן. הם זמינים באינטרנט ונפרשו אתמול על מסכי הטלוויזיה. תמציתם: ערבי תושב ירושלים השתולל עם דחפור ענק ברחוב יפו, מעך מכוניות ואוטובוסים, הרג שתי נשים וגבר ופצע עשרות. סיפורה של התינוקת שאמה נרצחה, אחרי שהמחבל שנורה התאושש והמשיך בהרג, הוא פריט המידע שהצית את דמיונם של העיתונאים והוזכר בשער כל העיתונים. פריט מידע אחר הוא סיפורו של הבחור שהרג את המחבל. בעיתונים הוא מכונה מ'. העיתונים יודעים לספר עליו שהוא דתי לובש ציצית, שנפסל במשך שנתיים לגיוס בגלל השתתפותו בהפגנה נגד ההתנתקות, ושכעת הוא חייל ביחידת אגוז וגיסו של דוד שפירא, מי שחיסל את המחבל בישיבת מרכז-הרב לפני כמה חודשים. תמונתו כשהוא אוחז אקדח ליד הבולדוזר היא תמונת הפיגוע בעיני העורכים, והיא מופיעה על שערי כל העיתונים.
הפיגוע בירושלים: מחבל או נרקומן, נקמה
"סגנון הפיגועים בירושלים הולך ומשתנה", כותב שלום ירושלמי ב"מעריב". "מחבלים תושבי העיר, שמכירים אותה היטב, מגיעים אליה כדין במסגרת עבודתם, לא מעוררים חשד, ושם לוקחים רובה אוטומטי או טרקטור ענק והורגים מכל הבא ליד". ואכן, המחבל שהרג במרכז-הרב והמחבל שהרג אתמול ברחוב יפו לא היו, כנראה, קשורים לארגון כלשהו, אלא פעלו על דעת עצמם. משפחתו של הרוצח הנוכחי, תושב צור-באחר, טוענת כי הוא "נרקומן שרק עשה צרות [...] לא מחבל". רונן סולומון מדווח ב"ידיעות אחרונות" על תסכול ועל עתירות לבג"ץ שהגישו תושבי צור-באחר בשל גדר ההפרדה שחוצה את השכונה. ב"מעריב" מביאים דודו בזק, עמית כהן ועמי בן דוד את התיק הפלילי של המחבל, חוסאם דוויאת, שהורשע באונס וריצה בגינו שנתיים מאסר, וכן הואשם בעבירות של גניבה, תקיפה, הטרדה, סמים ואיומים. דוויאת היה נשוי ואב לשני ילדים קטנים. וירושלמי שואל: "האם איחדנו את העיר מהר מדי?".
לא רק אולמרט, גם אהוד ברק רוצה לנקום. "להרוס את בית המחבל באותו טרקטור", כך, לפי "מעריב" (מיה בנגל, אמיר בוחבוט ודודו בזק), מציע שר הביטחון, הידוע בקור רוחו ומזגו האנליטי. עורך-הדין ששכרה משפחת המחבל מדגיש כי מדובר ב"רוצח" ולא ב"מחבל", ואומר: "זו פגיעה במשפחה שמגנה בתוקף את הרצח ואת הבן".
הפיגוע בירושלים: דז'ה-וו
אף שרק לאחרונה חווינו פיגוע קשה יותר, בישיבת מרכז-הרב, נראה כאילו האסון שקרה אתמול החזיר כמה עיתונאים אחורה, להפליג בזכרונות. כלומר, רק עיתונאים מ"מעריב". בשאר העיתונים עמודי הדעות לא עוסקים בפיגוע.
"כל ירושלמי מכיר את התרגולת הזאת: יללת סירנה אחת – משלחת רמת דרג מחו"ל; שתי יללות – תאונת דרכים; שלוש – פיגוע; ארבע – פיגוע תופת [...] ממש כמו פעם, לפני השנים השקטות האחרונות, בשנים הרעות ההן [...] אלה היו חיינו בשנים הקשות ההן. התרגולת שחזרה באחת מלמדת שמחר בבוקר נשכח", כותב יובל אלבשן בכפולת הדעות של מוסף "המגזין" של "מעריב".
"העיר הזו למודת מכוניות נפץ עמוסות בטונות של חומרי נפץ, כאלה שהתפוצצו בשנת 1948 [...] אחר-כך, כשחסם השב"כ את נתיבי הברחת חומרי הנפץ, החלו להרים אבנים ואחר-כך נשלפו הסכינים [...] וכבר ב-1989 למדנו שגם אוטובוס יכול להיות נשק [...] אחר-כך הגיע עידן הפיגועים באוטובוסים [...] התופעה של פצצות אנושיות הביאה את התמהיל של השנאה, הטירוף והפנטיות הדתית לרמות שהדעת מתקשה לקלוט [...] ואתמול הצטרף גם הדחפור הכבד, הקטרפילר, לרשימת כלי הנשק שגייס הטרור", כותב רפי מן באותה כפולה.
דווקא ירושלמי, בטור צד ב"מעריב", כותב שמשהו אולי השתנה: "בניגוד לפיגועי העבר הרחוק, לא היתה אתמול אלימות מילולית ברחוב יפו, לא צעקות 'מוות לערבים' ולא קריאות בשבחו של הרב כהנא. גם איתמר בן-גביר הבלתי נמנע לא נצפה במקום. אפשר להגיד שהתבגרנו, אפשר לומר גם שהתרגלנו".
דו"ח החיזבאללה בעניין רון ארד
אתמול נאם רב-המחבלים נסראללה לרגל ההסכמה על עסקת השבויים, ואמר בין היתר על פרשת רון ארד: "חקרנו והגענו למסקנה נחרצת המבוססת על הוכחות". כך ב"מעריב". ב"ידיעות אחרונות" כותב שמעון שיפר מהי המסקנה: רון ארד אינו בחיים.
גאידמק: שלב השמחה לאיד?
"הבריחה מגאידמק", זועקות הכותרות, "האימפריה של גאידמק רועדת". אחרי חימום הקנה אתמול עם סיפור הרהיטים (שטען כי גאידמק הזמין ולא שילם תמורתם, סך של כשני מיליון שקל), ואחרי כותרת הראיון איתו ב"דה-מרקר" לפני כשבועיים ("התרוששתי, חקירת המשטרה נגדי בעניין הלבנת ההון גרמה לי להפסיד מיליארדים והרסה את עסקי"), נמשכת היום במלוא עוזה מתקפת העיתונים על הגביר.
במוסף "דה-מרקר" של "הארץ" הכותרת הראשית עוסקת בגאידמק: "בתחום העסקי הוא נכשל בגדול. המניות שלו נופלות, החוב תופח – ובתוך שנה הוא הפסיד על השקעותיו בחברות הציבוריות יותר מ-700 מיליון שקל". במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" כתבת השער עוסקת ב"נטישת הבכירים": "חודש אחרי התפטרותו של שלמה רוטמן, גם אורי שני פורש מניהול עסקיו של גאידמק – לאחר חצי שנה בלבד. בכיר בקבוצה: 'המצב רע, נדמה שהכסף הגדול שסבב אותנו נגמר'". טבלה מפרטת את הצניחה בשווי החברות הבורסאיות הישראליות שרכש גאידמק. "שני עוזב את גאידמק" היא גם הכותרת בשער המוסף "עסקים" של "מעריב".
הסיבוב הנוכחי ברומן של התקשורת עם גאידמק מדגים בצורה מדויקת איזה סוג של מאהבת היא העיתונות: מכורה לסיפוקים מידיים, מתמסרת למאהביה באותה קלות שבה היא נוטשת אותם, ולעולם אינה שומרת אמונים. ובעיקר, בזכרונה הקולקטיבי העמום היא לא תבחין בין מי שפינק אותה והרעיף עליה מתנות ובין מי שהתייחס אליה בגסות ובפטרונות: את כולם היא תקבור, ושום דבר לא יעזור. גאידמק, אחרי שהוכפש וטופל בחשדנות השמורה לזרים ולשונים, ואחרי שנישא על כפיים פשוטות לקבלת מזומנים, מושלך עכשיו אל הבוץ בחינגה של שמחה לאיד. "דמות שנויה במחלוקת" ("ממון"), "איש העסקים השנוי במחלוקת" ("עסקים").
בגסות גדולה מסכמת את העניין כתבת "ממון" נווית זומר. בטור על פרישתו של שני היא כותבת: "שני הבין שעוד כסף גדול הוא לא יראה. לא נותר לו אלא לעזוב, אחרי שקם עם פשפשים". אלא שאם שני הלך לישון עם כלבים וקם עם פשפשים, מה יגידו העיתונאים ובעיקר מה יגידו עורכי העיתונים, שלא רק הלכו לישון עם גאידמק, אלא גם הכינו לו ארוחת בוקר.
ישראל ולס הורשע
זוכרים את ישראל ולס? לפני כשנתיים סערה ירושלים בגללו, אחרי שהמשטרה עצרה אותו בשכונה החרדית שבה התגורר בחשד שהרג את בנו התינוק – והרחוב החרדי התקומם וטען לעלילה. אתמול הרשיע אותו בית-המשפט. הידיעה של דליה מזורי תופסת שורות בודדות בטור צד קטן באחד העמודים האחרונים ב"מעריב". הכותרת היא "סוף עצוב", וזה אכן סוף עצוב לפרשה, שגם תחילתה היתה עצובה, אבל זה גם סוף עצוב לסיקור התקשורתי, שהיה מקיף למדי בתחילה, אולם כשל מלעקוב אחר הסיפור.
החידה השבועית לילד (שיש לו הכל)
על שער איזה מגזין מופיעות הכותרות הבאות:
אן דמולמיסטר, המעצבת הכי שווה
החיים בונבוניירה: עלייה בביקוש לחמוסים
פריחתה המאוחרת של נורית גלרון
אלי רייפמן, גורו קבלה להמונים
איך להתפלח לבריכות של בתי-מלון
1. המגזין "מנטה" לבריאות ואיכות חיים
2. עיתון הנוער "ראש אחד"
3. מוסף החופש הגדול של עיתון הנשים "את"
4. מוסף "הארץ"
ענייני תקשורת
אופיר בר-זהר מדווח ב"דה-מרקר" כי "ידיעות אחרונות" הגיש בקשה לממונה על ההגבלים העסקיים להכיר בכך שהעיתון כבר אינו מונופול. "העיתון הוכרז מונופול ב-1995 עקב שורה של פניות בנוגע לפגיעתו בענף, משום שהחזיק ביותר מ-50% משוק התקשורת [...] בשנה האחרונה חלו תמורות בשוק העיתונות בישראל, עם כניסתו לתחום של המיליארדר היהודי שלדון אדלסון, שמוציא לאור את החינמון היומי 'ישראל היום'".
לירן דנש מדווחת במוסף "עסקים" של "מעריב" על מכתב ששלחה ח"כ שלי יחימוביץ' ליו"ר הרשות השנייה, נורית דאבוש, ובו היא מתריעה על השכר הנמוך ותנאי העבודה הקשים של מתרגמי הכתוביות בטלוויזיה.
שער וכפולת עמודים מוקדשים היום במוסף "המגזין" של "מעריב" למאזינים המוחים על הכוונה לבטל את תוכנית הרדיו של נתיבה בן-יהודה בקול-ישראל.
ונקנח בפסקה מאת לי-אור אברבך, הכותב היום במוסף "עסקים" על ההסתיידות והעמידה במקום של הטלוויזיה בארץ, למרות המוני המינויים החדשים והחילופים של נושאי תפקידים בכירים: "השוק הישראלי המצומצם והתחרותי עד דם נוטע פחדנות יוצאת דופן באיש התקשורת המקומי".