כיצד יוצרים אופטימיות?

הידיעה הראשית ב"הארץ" משדרת הבוקר אופטימיות מסוימת לגבי עסקת החילופין הצפויה עם חמאס. כותרתה: "בישראל מעריכים: רשימת האסירים שיעביר חמאס תהיה גמישה יותר" [ברק רביד ועמוס הראל]. בידיעה עצמה לא מצוין על מה מתבססת הערכה זו, אך מנגד נכתב כי ראש הממשלה "הנחה את כל הגורמים המעורבים במו"מ לבצע את הפעולות הדרושות כדי לאפשר התקדמות מהירה של השיחות". מה הן הפעולות הדרושות?

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מספקת רמז: "עסקת שליט: ישוחררו רוצחים 'לא מסוכנים'" [איתמר אייכנר]. בידיעה נכתב כי "מאחר שברשימת חמאס יש מאות רוצחים ואסירים שלא עונים לקריטריונים הקיימים בישראל נכון להיום, מבינים במערכת הביטחון שיהיה צורך לבחון את הקריטריונים מחדש". במלים אחרות, מדינת ישראל הציבה תנאים ברורים לשחרור אסירים, וכעת, משהתברר שיש סתירה בין תנאים אלה לדרישות החמאס, הוחלט לשנות את התנאים של המדינה.

לפי הידיעה, "הכיוון שמסתמן הוא שבמקום לדון ב'כמה דם יש לאסיר על הידיים' ידונו בשאלה 'מה רמת המסוכנות העתידית שלו'". זו בשורה טובה למשפחת שליט, אבל עגומה למדי לעורכי העיתונים. הזכות לדון בכמות הדם שיש לאסיר על הידיים, שהיתה מעוגנת בהחלטת ממשלה, מתאימה הרבה יותר למכירת עיתונים מהאפשרות להשתתף בדיון על "רמת מסוכנות עתידית" של אדם זה או אחר.

חובתו האזרחית של כספית

גובר הרושם כי להערכתו של בן כספית, אהוד ברק אינו שולט בצרכיו. לפני כמה ימים, כשהתייחס להחלטתו של ברק להגיע להסכם עם ראש הממשלה על פריימריז בקדימה תמורת הצבעה נגד פיזור הכנסת, כתב כספית בטור פרשנות כי ברק "עשה במכנסיים". בזמנו, קל היה לייחס את השימוש בביטוי הגס הזה לסגנונו הייחודי של כספית בלבד, ולא לתיאור של עובדות בשטח. אך הבוקר, בטור פרשנות נוסף, כותב כספית כי ביקורו במשטרה של פעיל מרכזי במערכת הבחירות של מפלגת העבודה בשנת 1999, שבמהלכו מסר פרטים הידועים לו בנוגע לגיוס לא-חוקי לכאורה של כספי תרומות, "גורם לאהוד ברק להחליף חיתול (חד-פעמי למבוגרים)".

שתי אפשרויות לפנינו, או שבן כספית משתמש בטורי הפרשנות הפוליטיים שלו בחופשיות שאינה עולה עם כל קנה מידה עיתונאי מקובל, וזו בהחלט אפשרות סבירה, או שאחד המועמדים לראשות הממשלה אכן אינו שולט בצרכיו, וכספית מנסה לרמוז לקהל הקוראים שלו על כך. במקרה שהאפשרות השנייה נכונה, נשלח מכאן קריאה ברורה למר כספית – אם אתה יודע דבר מה על אי-יכולתו של ברק לשלוט בצרכיו, הקץ לרמזים! גש נא לתחנת המשטרה הקרובה למקום מגוריך, ומסור עדות. זוהי חובתך האזרחית.

Paper of Record

בתחתית עמ' 5 של "הארץ" מופיעה טבלה המפרטת כמה ישראלים ופלסטינים נהרגו באירועים בטחוניים בחודש יוני, שזה עתה בא אל סיומו [שגיא אור, בסיוע בצלם]. לגבי כל הרוג מצוין תאריך מותו, שמו המלא, גילו, המקום שבו נהרג, האם היה אזרח או חייל, והגורם הישיר להריגתו. על-פי הטבלה, בחודש האחרון נהרגו ישראלי אחד (אזרח) ו-31 פלסטינים (חמישה מהם אזרחים).

זה שירות חשוב מאין כמותו לקורא העיתונים. אף שמטרתם המקורית של אמצעי התקשורת היא למסור נתונים מדויקים על אירועי המציאות, העמידה במשימה הזו הפכה נדירה יותר ויותר בשנים האחרונות. מעבר לרישום היבש, למען הפרוטוקול, הנתונים מספקים גם פרופורציה, מצרך שהפך אף הוא נדיר בזירה התקשורתית.

ביקורות מעורבות על הסרט האיראני

ידיעות על ההחלטה להוציא להורג את האיראני שנעצר באשמת ריגול לטובת ישראל מופיעות הבוקר בכל העיתונים, אך הפרשנים אינם תמימי דעים באשר לנסיבות המקרה. ג'קי חוגי, ב"מעריב", לא השתכנע מגרסת האיראנים. "לו היתה הפרשה הזו סרט", הוא כותב, "היה מקומו בפח הזבל. רק במאי כושל יעז לרקוח סיפור ריגול נעדר יצרים, חסר שחקני משנה ובעצם – נטול עלילה".

לעומתו, רונן ברגמן, הכותב ב"ידיעות אחרונות", משוכנע למדי כי הגרסה האיראנית אמיתית: "הסיפור הזה נשמע הרבה יותר רציני מכמה מעשיות שהמציאו שלטונות איראן בשנים האחרונות נגד יהודים שבהם רצו לנקום, או נגד זרים שמהם רצו להיפטר". להערכתו, זו הזדמנות נאה לשימוש בשלילה כפולה: "הפרטים [...] מסתדרים יחדיו לפאזל שלפחות מהצד לא נראה בלתי הגיוני".

ההערכות המנוגדות של הפרשנים משפיעות גם על בחירת הכותרת לידיעה:  ב"מעריב" – "'המרגל' נידון למוות", כשהמלה מרגל נתונה במרכאות. ב"ידיעות אחרונות" הכותרת  היא "כך נשרף הסוס הטרויאני", ללא שום הטלת ספק בכך שאכן היה סוס, וכי הוא היה טרויאני.

מה ייעשה לידיעה שאינה מחמיאה למשפחת דנקנר?

בפינת עמ' 11 של "כלכליסט", בידיעה לא גדולה שממותגת כ"בלעדי ל'כלכליסט'" [דותן לוי], נכתב כי משפחת דנקנר קיבלה קרקעות בעתלית בניגוד לחוות דעת משפטית. מקריאת הידיעה מתברר כי היועץ המשפטי של קק"ל קבע כי חברת תעשיות מלח, שבשליטת משפחת דנקנר, קיבלה בעסקה זו "הטבה בלתי סבירה" (חוות הדעת נחשפה רק עתה, כחלק מהליך משפטי). לוי מציין כי עסקת הקרקעות של תעשיות מלח היא אחת העסקות הגדולות של הקצאות קרקעות מדינה לגוף פרטי, כלומר, לא מדובר בעניין שולי. העסקה אף ספגה בעבר ביקרות מצד מבקר המדינה. היעלה על הדעת כי ידיעה כזו תמוקם בפינה קטנה של עמ' 11? כן, והרבה יותר מכך.

ידיעה בנושא זה מופיעה הבוקר גם בעמודי הכלכלה של "ישראל היום", שתוכנם שאוב ממוסף "דה-מרקר" של "הארץ". נעזוב לרגע את הדיון על מה "בלעדי" ומה לא, ונתעלם מכך שידיעה בנושא הופיעה באתר nrg כבר אתמול בצהריים. על הידיעה ב"ישראל היום" חתום אריק מירובסקי, ולצד שמו מופיע הלוגו של "דה-מרקר", אך באופן מוזר ביותר, בגליון "דה-מרקר" של הבוקר אין זכר לידיעה.

כלומר, המידע היה קיים במערכת, ועובד כבר לכדי ידיעה, אך זו לא הגיעה לדפוס (אף על פי שבאתר האינטרנט היא מופיעה). ייתכן שמדובר בטעות תמימה. אולי שיקול הדעת של עורכי "ישראל היום" שונה מזה של עורכי "דה-מרקר". יכול להיות שלא היה מקום ב-96(!) העמודים של מוסף "דה-מרקר" הבוקר. ואולי יש הסבר אחר.

הערה על דיווחי מים ב"מעריב"

בשער "מעריב" כותרת ותצלום על מצבה העגום של הכינרת. בעמודי העיתון מופיע גם טור של אביב לביא, הדורש מדיניות לאומית של חיסכון במים. ואילו בעמודי התרבות של מוסף "המגזין" מתפרסמת ידיעה יחצנית על קרב מים המוני בהשתתפות אלפי בני-אדם שעתיד להתקיים בכיכר רבין בסוף השבוע הקרוב, בלי אף מלה על מצב משק המים.

לקראת איחוד בין "הארץ" ו"מעריב"?

את הפצצה התקשורתית הטיל אתמול "גלובס", כשדיווח כי ב"הארץ" ו"מעריב" שוקלים למזג את תחומי ההפצה, הלוחות ושירות הלקוחות [יעל גאוני]. לפי הידיעה, יקימו העיתונים "חברת הפצה משותפת, כמו גם חברת שירות לקוחות וכן גוף אחד שירכז את הלוחות אשר יופצו בשני העיתונים במקביל".

בידיעה מודגש כי שיתוף הפעולה בתחומים אלה הוא במהותו טכני, ואינו משפיע על תוכני העיתונים, אך בהמשכה מוטלת פצצה נוספת הקשורה ישירות לתוכן: "לא מן הנמנע כי בנוסף ללוחות יבוצע גם מיזוג במקומונים כך שתפעל רק חברת מקומונים שתחלק את עיתוניה הן בתוך 'מעריב' והן בתוך 'הארץ'. על פי הערכות, במידה ותוכנית המקומונים תצא אל הפועל, לא מן הנמנע כי העורך המשותף של 'מעריב', דורון גלעזר, יהיה אחראי גם על פעילות זו".

כלומר, לא רק שיש תוכנית לאיחוד רשתות המקומונים "העיר" ו"זמן", אלא שגם נבחר כבר העורך שיעמוד בראשם. מה כל זה אומר על מהלכי המיתוג והארגון מחדש של הרשתות? מדוע להשקיע כספים במרכזי גרפיקה חדשים ומערכות מרוכזות אם ממילא אלה אומרים להתאחד? מ"מעריב" ומ"הארץ" לא נמסרה תגובה לידיעה של "גלובס".