ח"כ דב חנין (חד"ש) שואל את שר המשפטים מעל בימת הכנסת על אודות פרשת האסיר איקס, 12.2.13 (צילום מסך: ערוץ הכנסת)

כעוקב אחרי החדשות, שמעתי לראשונה על פרשת האוסטרלי, הממלאת בימים אלה את המסכים והעמודים, בפתח שידור מהדורת "מבט" ביום שלישי (12.2.13). הדגש בדברי הפתיחה היה על "ניצול" חסינותם של חברי-כנסת כדי לגלות לציבור את מה שצו בית-משפט או הצנזור, או שניהם גם יחד, ניסו להסתיר.

נימה זו נמשכה גם בהמשך הדיווחים על הפרשה, בכתב ובעל-פה, ברדיו ובטלוויזיה. שאלת חסינותם של חברי-הכנסת האפילה לפתע על הפרשה הקשה כשלעצמה: הימצאו של אסיר בכלא ישראלי בלא שהציבור יידע על כך ולבסוף התאבדותו.

מה עניין הצנזורה וצו איסור הפרסום בעניין, לא הוברר לי. התנפלותם המתחסדת והלא אתית של אמצעי התקשורת על חברי-הכנסת היא שהיתה שלא כדין. תקנון האתיקה של מועצת העיתונות קובע במפורש שיש להבדיל בדיווחים בין דעה לבין ידיעה. בפרשה זו בילבלו עיתונאים – מודרכים היטב על-ידי בעלי עניין במשרד ראש הממשלה – בין פרסום המודרך על-ידי עמדה פוליטית לבין חובתם לפרסם עובדות כהווייתן.

העובדות בפרשה, גם הסמויות שבהן, הן היו הראויות לפרסום. מה שחברי-הכנסת גלאון, טיבי וחנין עשו היה כשר למהדרין וגם לא בבחינת תקדים. פרשות דומות כבר אירעו בכנסת בשנותיה הראשונות של המדינה, כאשר הצנזורה אסרה לפרסם שיר של נתן אלתרמן, וח"כ יצחק בן-אהרון קראו מעל בימת הכנסת וכך הביא לפרסומו. ולא היה זה המקרה היחיד.

זאת ועוד: פרסום העמדה כי חברי-הכנסת ניצלו כביכול את חסינותם כדי לחשוף את הפרשה היה הבעת עמדה דעתנית הפסולה מטעמי אתיקה מקצועית. מי שכותב מאמרי דעות רשאי היה כמובן לפרסם את דעתו השלילית על מעשה חברי-הכנסת במסגרת זו, ולא במסגרת פרסום ידיעה לגיטימית על מה שאירע בכנסת.

ערבוב התחומים הזה הוא כתם שחור על התנהגותם של אמצעי התקשורת הממשיכים להטות אוזן ל"סודות" שלוחשים על אוזניהם מקורות בכירים, מה שהגיע לשיאו עם כינוסה של "ועדת העורכים", חרף העובדה שכל קיומה של אותה ועדה ספג ביקורת נוקבת במשך עשרות שנים, בעיקר מאז מלחמת יום-הכיפורים.

חופש עיתונות פירושו דיווח, לא הסתרת מידע. אתיקה מקצועית פירושה הפרדה מוחלטת בין ידיעה לדעה, לא ערבובן זו בזו עד כדי יצירת דעה קדומה בקרב צרכני התקשורת.

גבריאל שטרסמן הוא שופט בדימוס, עיתונאי לשעבר וחבר הנהלת מועצת העיתונות