בראשית היה האסון: הוא חודר אל התקשורת, ובאמצעותה לכל בית, לכל פינה, לכל שיחה, בעוצמה חסרת תקדים. מלווה בפריצות לשידור, בתמונות מצמררות, בקולות צובטי לב ובשינוי מוחלט של סדר-היום התקשורתי. כי גם התקשורת יודעת - עכשו היא תקופת האסון.
דאנס מקאבר: היום השני הוא יומו של האבל. יומם של תמונות הקורבנות, של מכתבי ההורים, של הראיונות עם מכרים, של הסיפורים הקטנים ממסדרונות בתי-החולים. צלילו של היום הוא הבכי החנוק. מראות היום הם תמונות שחור-לבן דהויות מאלבומים ישנים.
הקול והזעם: ביום השלישי מחפשת התקשורת את האשמים. אל החשודים המיידיים, הקשורים ישירות לפרשה, מצטרפות רשויות המדינה. המחוקקים, מתווי המדיניות, המבקרים, גופים אוכפי חוק ותקנות, רשויות מקומיות, חינוך לקוי. תחקירים מקיפים מוכיחים שהכתובת היתה על הקיר. פובליציסטים קפיטליסטים, חסידים מובהקים של שוק חופשי ושונאי רגולציה, מצדדי הפרטה ואויבי השירות הציבורי - כולם קוראים עתה במקהלה זמנית: "איפה המדינה? עוד פיקוח. עוד פקחים. עוד אכיפה".
זמן תרבות: וביום הרביעי מתרווחים להם עורכי העיתונים בכורסאותיהם כדי להתכונן לכתבת ההגיגים המעמיקה, זו שתבחן את התרבות הישראלית (ואולי היהודית) ואת האופנים שבהם היא הכשירה, הובילה, איפשרה או גרמה לאסון. זהו יום התובנות הכל-כך מקוריות - על אודות תרבות הסמוך, הפרטץ', היהיה-בסדר והאל-תדאג שמקורה בפלמ"ח, בעיירה היהודית, בלבנט, בתרבות השלטונית הימנית (מחק/י את המיותר).
קול דממה דקה: וביום החמישי - הס. תם העניין. תמה הפרשה. רק חושך על פני תהום - אותה תהום נשייה שבה נמצא את פרשת רמדיה, וגשר המכבייה, וגשר שפירים, ותאונת המשאית ליד צפת, ואסון הבונים, ואולמי ורסאי, והמים המזוהמים (בברזים ובימים), ומסכות האב"כ, והסיליקון בחלב, ועוד כהנה וכהנה.
ותשקוט הארץ ארבעים יום. עד האסון האזרחי הבא.
איור: בתיה קולטון
▪ ▪ ▪
שאלה: במה עוסקים מדורי הספורט של העיתונים היומיים הגדולים?
תשובה: אלמנטרי, ווטסון יקירי. בדיווח, עדכון, פרשנות וניתוח של אירועי ספורט בארץ ובעולם.
לא נכון. זאת אומרת, אולי גם. אבל במה באמת עוסקים מדורי הספורט של "מעריב" ו"ידיעות" הבנתי, כמתוך התגלות, רק לאחרונה. אין לזה שום קשר לספורט.
מדורי הספורט של שני הצהרונים הגדולים שלנו, גבירותי ורבותי, קיימים בעיקר כדי לפאר ולרומם את עצמם ביחס למתחרה. כמו וירוס מחשבים, כמו הגנים והדנ"א, זוהי פעילות שעוסקת בעצמה, משכפלת את עצמה ומעצימה את עצמה, ללא שום מטרה אחרת.
שום מדור אחר בעיתון לא עסוק בצורה אובססיבית כל-כך בטפיחה עצמית על השכם המלווה בעקיצה סמויה של היריב. בשום מדור אחר בעיתון לא מופיעים צירופים כמו "כפי שפורסם בלעדית אצלנו" ו"כפי שפירסמנו כבר בספטמבר" בתדירות כזו, ובשום מדור בעיתון לא יעלה על דעתו של עורך לשים כאילוסטרציה לדיווח צילום של הידיעה ה"מקורית" כפי שפורסמה לראשונה במדור זה(!!!) - הוכחה חד-משמעית וברורה, שחור על גבי עיתון, שאנחנו היינו הראשונים שידעו שאיגביני חותם בפורטסמות, ברקוביץ בסיטי או יניב ציציאן בכפר-סבא.
בימים אלה ממש דוהרים שני מדורי הספורט הללו לקראת התנגשות בלתי נמנעת: בעוד האחד משוכנע שפיני בלילי עומד לעבור מאיסטנבולספור לפנרבחצ'ה, מדווח העיתון היריב שהוא על סף חתימה בגלאטסראי דווקא. אמנם ממש לא ברור כרגע מי מהשניים מהמר על הסוס הנכון, אבל זה לא מפריע להם להטיל את כל כובד משקלם על המירוץ ולהתחיל כבר כעת באותם שבחים עצמיים. דבר אחד ברור: אחד מהם אינו ראוי לכך.
לכאורה, זוהי פרקטיקה מסוכנת. בסופו של דבר יעבור בלילי רק לאחת משתי הקבוצות. ובשעה שעיתון אחד יחגוג ("כפי שפורסם לראשונה במדור זה", יעלוץ שער המדור לצד תצלום של הידיעה הראשונה בנושא כפי שפורסמה במדור לפני כמה שבועות), ייצא העיתון המתחרה אבל וחפוי ראש.
אבל מי שסבור כך לא מבין בכלל את המשחק - העיתון המפסיד בסיבוב הזה יתעלם לגמרי מכל הפרשה. פיני בלילי וקבוצתו החדשה ייעלמו כמעט לחלוטין מדפי המדור. החרבות תצוחצחנה והשריונים ימורקו לקראת הסיבוב הבא. כי הפסד בקרב אינו הפסד במלחמה, והליגה עוד ארוכה, את הכסף סופרים במדרגות, וזה לא נגמר עד שזה נגמר. ולמרבה הצער, במקרה הזה, המשחק הילדותי, הטיפשי והלא מקצועי הזה לא נגמר לעולם.
ובמחשבה שנייה, על מה אפשר לכתוב במדורי ספורט כאשר ברור איזו קבוצה תזכה באליפות הליגה בכדורסל, איזו קבוצה תגיע בכל מחיר לפיינל-פור האירופי ואיזו קבוצת כדורגל לעולם לא תרד ליגה (בסיוע מרכז הליכוד).
▪ ▪ ▪
במסגרת חגיגות יום-ההולדת הבלתי פוסקות של ערוץ 2 ובמהלך הליקוק העצמי הבלתי פוסק של ערוץ זה על רשתותיו השונות, אפשר היה ללמוד על דימוים העצמי של יוצריו ומעצביו, ועל האופנים שבהם הם ממצבים את עצמם ביחס לכלי תקשורת אחרים.
זה די פשוט - את ערוץ 10 לא סופרים, ואילו ערוץ 1 הוא ממלכתי, שמרן, ארכאי, אנכרוניסטי, זקן, עייף, נלעג. רק ערוץ 2 הוא צעיר, רענן, סבבה, אחלה, מטריף ומגניב.
האבחנה הזאת אופיינית לתרבות הישראלית העכשווית - פרסומות שוביניסטיות מחרידות הן "צעירות" ו"כיפיות כאלה", עד שכל ביקורת עליהן נשמעת, אפילו באוזני המבקר עצמו, כטרוניית זקנים עוברי בטל, לא רלבנטיים וזרים לרוח התקופה.
ואילו ערוץ 2 - מעוז הקונפורמיזם הישראלי, הדעה הקדומה הצבועה והשמרנית, השקר במסווה דיווח, האלימות וההתלהמות במסווה בידור, ההתבדחות וההתלייצנות על הטפל, השתיקה וההשתקה של העיקר - חושב את עצמו, ואת יוצריו, למשהו מתקדם רק מפני שאומרים קצת יותר מלים גסות והבחורות באות בחולצות בטן.
הנלעג והנורא בכל הפרשה הזו הוא שאנשי ערוץ 2 באמת מאמינים בדימוי העצמי הזה, שהם מכרו בהצלחה גדולה כזו אפילו לעצמם.
בינינו, עדיפה הירחמיאליות המודעת לעצמה ולמגבלותיה של ערוץ 1 על השמרנות המתחזה לפתיחות של ערוץ 2.
עמוס נוי הוא איש מחשבים
גיליון 48, ינואר 2004