עם היוודע תוצאות הצבעת האי-אמון בכנסת, וכשהסתבר שהאופוזיציה שוב כשלה, תקף אביגדור ליברמן את הפרשן הפוליטי אמנון אברמוביץ' בהתפרצות חסרת תקדים נוכח מצלמות הטלוויזיה. "שיזדיין אברמוביץ'", קרא ליברמן בשפה שאינה משתמעת לשתי פנים, והמדינה געשה. איגוד העיתונאים דרש את פיטוריו, מאמרי מערכת ופובליציסטים נכבדים שבו ודנו בסכנות לדמוקרטיה, שר החינוך גינה את הלשון הבוטה וה"לא חינוכית" של מנכ"ל משרד ראש הממשלה, סיעת מרצ הגישה הצעה דחופה לסדר היום, ואפילו ראש הממשלה עצמו, מר בנימין נתניהו, התנצל חד-משמעית בפני אברמוביץ'.
טוב, זה לא קרה בדיוק כך. את תפקיד ליברמן מילא נושא תפקיד ממלכתי בכיר אחר, שגם הוא מונה על-ידי נציגי הציבור המשלם את משכורתו – צבי שרף, מאמן נבחרת ישראל בכדורסל. בתפקיד אברמוביץ' כיכב, למרבה הצער, אלי סהר, פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית. ובמקום הסערה התקשורתית המתבקשת נשמע במרחב הציבורי שלנו קול דממה דקה. איש מהמגוננים המסורתיים על חופש העיתונות ויוקרתה לא פצה את פיו – לא שר החינוך או סגנו, האחראים לספורט (ולתרבות הספורטיבית) במדינת ישראל, לא איגוד העיתונאים, מועצת העיתונות, חברי-כנסת ליברלים או פובליציסטים כבדי משקל. רק אנשי רשות-השידור דרשו בלשון רפה התנצלות, ואחר-כך ירדו מזה. מר שרף, אגב, לא התנצל פומבית עד היום. הוא עדיין "ממתין לקלטת" כדי "לקבוע את עמדתו".
למה? דפנה דקל יודעת את התשובה: זה רק ספורט, זה רק ספורט, לה-לה-לה. ספורט, כלומר הדבר הזה שבו 22 חוליגנים רצים אחרי כדור אחד, בשעה שחוליגנים אחרים מתפרעים ביציע. ספורט, שבו מאמנים, עסקנים, שחקנים, אוהדים ועיתונאים תופסים כפי יכולתם וחובטים זה בזה בכל הבא ליד. ספורט, אותם עמודים בעיתון היומי המשוחררים לחלוטין מכל נורמה מערכתית, מקצועית או אתית, שבהם עיתונאים מקדמים בגלוי אינטרסים של שחקנים, ועורכים חולקים שבחים למקורביהם ומחסלים חשבונות עם יריביהם. ספורט, נו, אותה פעילות נחותה-משהו שאינה ממש ראויה לתשומת לבם של אבירי הדמוקרטיה. צבי שרף אמר על עיתונאי "שיזדיין" בשידור חי? לא ציפינו ממנו ליותר, וחוץ מזה, הוא בטח צודק. וחוץ מזה, מי זה בדיוק צבי שרף, תזכיר לי?
▪ ▪ ▪
זה רק ספורט? לא בדיוק. זה גם מוזיקה. או ליתר דיוק, הכתיבה על מוזיקה ישראלית בעיתונים היומיים. אם גורמים בתעשיית הקולנוע המקומית (ויש דבר כזה, נניח) קובלים בשיטתיות על הביקורתיות התוקפנית והמוגזמת שהם זוכים לה מצד העיתונות, לתעשיית המוזיקה המקומית אין שום סיבה להתלונן. הכתיבה על מוצריה, ממש כמו בעמודי הספורט, השתחררה מזמן מכל נורמה מקצועית ואתית, והעמידה עצמה כמעט לחלוטין לרשות מחלקות יחסי-הציבור של היצרנים.
ניקח לדוגמה את אביתר בנאי. הבחור הזה נורא מוכשר. איך אני יודע? קראתי את זה בעיתון. מה כתוב בעיתון? שהוא בן למשפחת בנאי, שהיא, כידוע, נורא-נורא מוכשרת. איך אני יודע? קראתי גם את זה בעיתון. ואיך העיתון יודע? את זה אני באמת לא יודע. אני רק יודע שכבר הרבה שנים העיתון מספר לי כמה שבני משפחת בנאי מוכשרים. אז יכול להיות שהעיתון צודק, אבל אף פעם הוא לא טורח לנסות להסביר לי למה ואיך בדיוק הוא הגיע למסקנה הזו.
ועוד דבר חשוב אני יודע – שאף אחד מהמבקרים שכתבו על תקליטו החדש של אביתר בנאי לא ממש אהב אותו. זה, לשם שינוי, לא כתוב בעיתון. אז איך אני יודע? כי אני מכיר כבר את המבקרים, ויודע איך הם כותבים כשהם באמת אוהבים משהו, ואיך הם כותבים כשהם לא ממש אוהבים, אבל גם לא נעים להם להגיד את זה בקול רם. כשלבחור "יש כישרון בוסרי", כשהוא "שר מהבטן" (או "מהרחם"), כשהשיר השלישי מגלה "ניצוצות" ואת בלדת הרוק הנוגה "סבתא אנסה אותי" יש סיכוי טוב ש"הקהל יאהב" – די ברור מה באמת מסתתר מאחורי המלים. אז די ברור שהמבקרים לא אהבו את התקליט של אביתר בנאי, או את הדיסק הכפול האחרון של יהודה פוליקר, או את המופע של יהודית רביץ. אבל מה, הם לא משוגעים להגיד את זה.
כי הכתיבה על מוזיקה בעיתונות היומית היא מעין ענף של תעשיית המוזיקה. תורמת לכך הערבוביה המוחלטת שבין יוצרים לכותבים, הקשרים החברתיים והמקצועיים ביניהם, וסבך האינטרסים הכלכליים והפרסומיים הסותרים, הנובעים מהשליטה של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", באמצעות חברות-בת, גם בתעשיית התקליטים. לא פלא שאף אחד לא כתב על זה עד היום.
עמוס נוי הוא איש מחשבים
גיליון 10, אוגוסט 1997