תולעת העיתונים המצויה, כמוני למשל, נבוכה בימים אלה יותר מתמיד. משחר נעורי ידעתי, כמו כל קורא עיתונים, כי "העם הוא נגד תקשורת עוינת". הסיסמה הזאת הניחה את דעתי ואת דעתו של העם, אשר מיהר לרכוש עיתונים עוינים ולהתענג על הכתוב בהם. האמירה גם היטיבה עם התקשורת, שחשה, במידה מסוימת של צדק, שהיא נרדפת ומכאן שהיא צודקת. וההמשך ידוע.
והנה מטה המאבק של העיתונאים (בית-סוקולוב, ת"ד 7009, פקס 03-6951438) בא בימים אלה להפוך את הקערה על פיה. "העם", כך רזי גוטרמן, יו"ר אגודת העיתונאים – "העם נגד עוינות לתקשורת". הכיצד ייתכן שאותו עם הוא בעת אחת גם נגד התקשורת וגם בעדה? האם זהו אותו העם שאני מכיר? האם צריך להחליף את העם? את הסיסמה או את מטה המאבק של העיתונאים? חבל על הכסף המושקע בקמפיין.
מה קרה? ראש הממשלה אינו מרוצה מהתקשורת, והתקשורת לא מתלהבת מכל מעשיו של ראש הממשלה. מדוע אפוא אווירת הנכאים? זהו מצב אידיאלי. האם ייתכן שאנשי ציבור מאיימים ומפחידים את "כלב השמירה של הדמוקרטיה"? ואני חשבתי לתומי שדווקא תפקידו של "הכלב" הוא להפחיד.
▪ ▪ ▪
ועוד באותו עניין. במאמר ראשי של "הארץ", תחת הכותרת "שלטון עוין לתקשורת", נכתב בין היתר: "שלטון נתניהו מביא אל הזירה סוג חדש של אנשי ציבור: רודפי מצלמות ומיקרופונים ובה בעת רודפי עיתונאים". לא מדובר בסוג חדש של אנשי ציבור. סוג זה של אנשי ציבור זוהה לפני שנים, אלא שעתה הוא עמיד יותר. בכל הממשלות והממשלים היו אישים שרדפו אחר התקשורת ורדפו את התקשורת.
בגבור המתח בין הרודפים לנרדפים סביב פרשת בר-און–חסון, נדמה היה שבפרשה הזאת האשמה מתחלקת שווה בשווה בין העיתונאים לפוליטיקאים, אלא שהקורא הבלתי משוחד, שאיננו חרד כל-כך לשמם הטוב של הפוליטיקאים, לא יכול היה שלא להבחין בתמיכה המאוד-מאוד מסויגת באיילה חסון, שמצאה את עצמה מסתערת וכמו קוראת "אחרי" שעה שהקולגות עמדו ומחאו לה כפיים על אומץ לבה אך לא הסתערו עימה. מי יודע אולי בצדק (המצב לא ברור בשעה שדברים אלה נכתבים).
▪ ▪ ▪
"כמה מחברי היותר טובים"... הם עיתונאים, אבל לפעמים אני נכלם. בתוכנית "שניים חד-פעמי", המשודרת מדי שבת ברשת ב', מופיעים עיתונאים לא כמי שמסקרים אירוע או מפרשנים, אלא כאייטם לעצמו או לעצמם. הם מפליגים בשבח עצמם, קושרים כתרים לבד או בעזרת מדיום הנבחר בקפידה. באחת התוכניות ששודרו לאחרונה הופיעו אמנון זכרוני ודן מרגלית. צוות משומן ומאומן. הופעתם היא דוגמה נפלאה לז'אנר החדש של העיתונאי כסלבריטאי האומר, "אם אין אני לי מי לי", אומר ועושה. הנה יושבים שני אנשים נכבדים באולפן ממוזג, אני מקווה, בשבת בבוקר, ומוכרים בין היתר את עצמם בכלל ואת ספרו-שטרם-נכתב של דן מרגלית בפרט. וכל זה בבחינת ביצה שלא נולדה בערב שבת שמבקשים לעשות ממנה חביתה. "פרסומת בשידור" – מילא. אבל פרסומת עצמית ועוד דו-צדדית? נדמה שמגיעה למאזינים מידה גדולה יותר של התחשבות. הציבור רשאי להיות נגד תקשורת לא מעניינת.
▪ ▪ ▪
מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה היא שהבוהורונים (עיתוני בוקר-צהריים) "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מנהלים ביניהם מלחמת חורמה. על כל סיפור מתנוסס ציון של משולש קטן מצד ימין למעלה, ובו כתוב בשחור על גבי צהוב: "חשיפה" או "תחקיר". אין יותר ידיעות, סיפורים, מאמרים. לדוגמה, ב"מעריב" מובאת חשיפה של תוצאת הבדיקה שנערכה באנגליה ביחס למוצאו של החייזר מאחיהוד. ליתר ביטחון מביא העיתון (והכתב דוד רונן) גם תמונת תזכורת (אחיהוד, 21.12.96), שבה נראה זוג משועשע ההופך והופך ביצור שככל הנראה איננו מן העולם הזה. בעמוד השער קובעת החשיפה שלא מדובר בחייזר ולא במלאך או שליח, ואף לא בפעמי משיח, והחשוב מכל – אורי גלר הביע אכזבה על כי החייזר מאחיהוד הוא יליד הארץ. השאלה האמיתית היא אם יוכל להצביע לכנסת. מול ידיעה כזאת אפילו פרשת בר-און–חסון מתגמדת.
▪ ▪ ▪
מה לא נאמר על ביקורו של ראש הממשלה אצל האפיפיור? בעמוד השער של "מעריב" האפיפיור אומר לשרה נתניהו: "את נראית נערה פולנייה". האם זו מחמאה? דליה שחורי ב"הארץ" מוסיפה: "האפיפיור: אבקר בישראל עוד לפני שנת אלפיים". עירית רוזנבלום ("הארץ"): "משרד התיירות נערך לקליטת מיליוני צליינים הצפויים בעקבות ביקור של האפיפיור".
האפיפיור עוד לא הגיע. לא ברור מתי ואם בכלל יגיע. כל תאריך עד שנת אלפיים אפשרי. אך בארץ החלומות בונים מלונות באוויר. נערכים לקלוט עשרה מיליון תיירים. אף לא תייר אחד פחות.
האם עשרה מיליון התיירים המובטחים יגיעו על מרבד קסמים ויגורו באוהלים? שכן אין מספיק חדרי מלון או מושבים על הטיסות. ובכלל, הרי הצליינים הנפלאים הללו יבואו לחגוג אלפיים לנצרות או אלפיים לישו הנוצרי, וכל זאת במדינת היהודים? מדינה שבה אסור לעשן בשבת בשטח הציבורי של המלון ואין מגישים קפה בחלב בלובי של המלון? איך בדיוק יטפלו במיליוני הצליינים שינסו לעבור בשבתות באוטובוסים הממוזגים ברחוב בר-אילן? פקידים ודוברים יכולים להביא מיליוני תיירים נוצרים ואחרים בהבל פה, אבל היכן הביקורת של העיתונאית, השכל הישר של העורך?
▪ ▪ ▪
עכשיו הכל גולשים. באינטרנט. לבד ובחברותא. ובהרי דאבוס גולשת התקשורת עם ראש הממשלה, ספק מתאבקת בשלג רגליו של ראש הממשלה, ספק מותחת ביקורת. לא ברור. כמו הצילומים המטושטשים שהופיעו בבוהורונים התאומים. זה היה ראש הממשלה שמעד שם או אולי איווט?
▪ ▪ ▪
"גלובס", "עסקים" של "מעריב", ו"ממון" של "ידיעות", שדיווחו בחודשיים האחרונים על מניות צונחות ובורסה, החלו לספר שהמעו"ף ממריא לגבהים חדשים ושניתן לקנות מטבע זר באופן חופשי. יש גם מיליוני תיירים בשער. מעולם לא היה מצבנו טוב יותר, אז מדוע העיתונאים משמיעים קולות נכאים ופחד פתאום ממנכ"לים ופוליטיקאים? האם זה רק תרגיל?
כאשר העיתונאים ישירו שירי הלל לפוליטיקאים, והפוליטיקאים ישבחו את העיתונאים, אז ורק אז צריך יהיה להיבהל. אז ורק אז נוכל להבחין בזווית העין ב"מסך ברזל" היורד על ארצנו.
יוסי שובל הוא צרכן תקשורת מושבע
גיליון 7, פברואר 1997