מכירים את השאלה שאף פעם לא נשאלת? כמעט בכל ראיון או תוכנית אירוח עם דוברים ממלכתיים רשמיים אתה מוצא את עצמך צועק מול הטלוויזיה את השאלה הזו, הדחופה כל-כך, המתבקשת מאליה, זו שתבקיע את מסווה הלבביות היחצ"נית וההודעות המוכתבות מראש, ותאפשר לציבור לשמוע, לשם שינוי, משהו אמיתי. אבל השאלה הזו, למרבה הצער, לעולם אינה נשאלת. כמו, למשל, בעניין המלחמה הכימית ו/או הביולוגית המתרגשת עלינו או לא.
המראיינים (או המראיינות) הישראלים, בעיקר הטלוויזיונים, הם במובנים רבים ההפך המוחלט מעמיתיהם האמריקאים והבריטים -- בעוד שאלה האחרונים הם קורקטיים בהליכותיהם אבל נחושים, תקיפים, ובקיאים בתכנים עובדתיים שנויים במחלוקת של שאלות עדינות וקשות, מחפה המראיין הישראלי על עבודת תחקיר לקויה, חוסר ביטחון ו/או העדר ביסוס שיטתי של הפרטים בנימוסים לקויים, תוקפנות אישית גלויה, והכללות נמהרות וחסרות סבלנות. אפילו הראיונות החמים והסוערים ביותר, כמו אלה עם אריאל שרון בעקבות מלחמת לבנון, דומים יותר ל"פופוליטיקה" מאשר ל"פגוש את העיתונות" או ל"שישים דקות" -- קוצר רוח, עצבנות והרמת קול מחליפים את המסמך הנשלף ברגע המכריע, קטע הארכיון המצולם או הציטוט המדויק שיפריך את דברי המרואיין בצורה תרבותית אך חד-משמעית.
לכן, בבליל הקשה לעיכול של כן-או-לא תותקף ישראל, כן-או-לא בנשק לא קונבנציונלי, כן-או-לא רצוי להיכנס לפניקה, וכן-או-לא העיתונות אשמה, נשכחה השאלה היחידה שראויה לדיון: רבותי נציגי הרשות, הממשלה, הצבא והמודיעין, פרשנים ופרשנים מטעם, מומחים ואישי ציבור: לפני שבע שנים הופעתם בכל כלי תקשורת בהקשר דומה. אז שיקרתם. ביודעין. כל הזמן. את כל הציבור. בכל עניין (רשימה חלקית: חוסיין לא יתקוף; חוסיין לא יפגע; ישראל תגיב מהר וביעילות; טיל הפטריוט יעיל; סרט הסלוטייפ יעיל; מסכת הגז יעילה; המקלטים ערוכים). אז תנו לנו סיבה טובה אחת להאמין לכם הפעם. ותודה מראש.
▪ ▪ ▪
פורנוגרפיה, כמו שיודע כל ילד, היא עניין של גיאוגרפיה. אבל גם מטיאורולוגיה היא עניין של אידיאולוגיה. למשל המפה המלווה את תחזית מזג האוויר בערוץ הראשון. מה זה בדיוק?
כי אם משייכים את רמת-הגולן למדינת ישראל בצורה בוטה וסיפוחיסטית כזו, אז הקריטריון הוא, כנראה, גבולותיה הנוכחיים של השליטה הישראלית. או גבולות 67', או גבולות הריבונות הישראלית, כפי שנקבעו על-ידי המחוקק הישראלי (אבל לא הוכרו בשום פורום בינלאומי). או השד יודע מה, בעצם. ומה עם רצועת עזה ומובלעת יריחו? מדוע הן בפנים? הרי לפי אותו קריטריון בדיוק, הן אינן חלק ממדינת ישראל. מה קורה פה?
בכלל, מי צריך מפה מדינית בתחזית מזג האוויר? מדוע לא להראות, כמו בערוץ 2, איזו תמונה "גיאוגרפית-פיזית" של המזרח התיכון כולו? מזג האוויר אינו מכיר, כידוע, בגבולות. במחשבה שנייה, גם דיווח מבירות ערביות שכנות יכול להיות רעיון טוב. מזג האוויר ברבת-עמון ובדמשק יכול להועיל לחוליות המזריקים בדרכם לפעולה נועזת.
▪ ▪ ▪
מי שחשב שאין גבול לבושה, מוזמן לעיין במדורי הספורט של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", וללמוד דבר או שניים על הקשר בין דיווח עיתונאי "אובייקטיבי" ובין קידום של חביבי המערכת.
העובדות: לאייל ברקוביץ', המשחק באנגליה, ולטל בנין, המשחק באיטליה, יש טורים אישיים ב"מעריב". לחיים רביבו, המשחק בספרד, יש טור אישי ב"ידיעות אחרונות". התוצאה: מצד אחד, גימוד שיטתי של כל הישג והמעטה בערכם של בעלי הטורים מהעיתון המתחרה, ומצד שני, ניפוח מוגזם וחסר פרופורציה של כל מהלך מוצלח של השחקנים מהעיתון "שלהם". ואם קשה לטשטש את הצלחתו המרשימה של ברקוביץ' (בעיקר כשערוץ 5 משדר את יכולתו המשכנעת), הצליח "ידיעות אחרונות" לדחוק את בנין כמעט לחלוטין ממרכז תשומת הלב הציבורית. "מעריב", לעומת זאת, הגדיל לעשות כשגם וסטהאם (ברקוביץ') וגם ברשיה (בנין) ניצחו באותו סוף שבוע. הכותרת בשער: "2:0 למעריב!". ברצינות.
▪ ▪ ▪
חידה: באיזה ערוץ תקשורת ישראלי אפשר לשמוע, לאחר פיגוע חבלני, מוסיקה ערבית באיכות גבוהה? התשובה המפתיעה היא: בקול-המוסיקה.
אחת לכמה חודשים מתפרסמת באחד העיתונים התקפה גסה של מבקר אנין טעם על קול-המוסיקה. סיכום כל ההתקפות הללו מתמקד, בעצם, בנקודה אחת: קול-המוסיקה במתכונתו העכשווית מרבה, יותר מאי-פעם, להשמיע מוסיקה שאינה "קלאסית" (כלומר, נמצאת אי-שם באזור הדמדומים שממונטוורדי ועד מאהלר). אפשר למצוא שם, לדאבון לב המבקרים, מוסיקה אתנית, מוסיקה של המאה העשרים, נסיונות מוסיקליים בעירוב סגנוני עדכני.
במחשבה שנייה, ההתקפות מלמדות הרבה יותר על דימויו העצמי של צרכן התרבות הישראלי ה"איכותי" מאשר על קול-המוסיקה עצמו. מי שמצפה מקול-המוסיקה להיות הדי.ג'יי שיספק לבורגנות נינוחה פסקול רוגע שיקלע לטעמה המשובח והמגובש, אינו מבין את ההבדל שבין תחנת רדיו למכשיר הדיסקים הביתי. צרכן התרבות הישראלי אוהב יותר מכול את מי שמחזק את טעמו, מחמיא לו, מתרשם ממנו -- הוא סולד מסימני שאלה, פריצות דרך, תפיסות ביקורתיות. הוא בכלל לא רוצה ללמוד משהו חדש, הוא רק רוצה שיגידו לו שוב ושוב כמה הישן והמוכר הוא טוב.
עורכים רבים בקול-המוסיקה עושים בדיוק את מה שהם צריכים לעשות -- לגרום למאזינים להתוודע למשהו חדש, לאסוציאציה אחרת, לזווית ראייה שונה. כשזה לא מעניין, אפשר תמיד להתרווח בכורסה ולהפעיל דיסק אהוב במערכת הביתית. יש אפילו שלט-רחוק. בשביל זה באמת לא צריך תחנת רדיו.
עמוס נוי הוא איש מחשבים
גיליון 13, פברואר 1998