אך לא מזמן (לפני שני גליונות, למען הדיוק) תמהנו במדור זה על השיבה הלשונית של העיתונות לימי הממשל הצבאי, בכל פעם שאירוע "חמור" מתרחש ביחסים שבין רשויות המדינה לאזרחיה הערבים. אז זה היה בעקבות הדיווחים על הריסת בתים בגליל. מאז קיבלנו, לצערנו הרב, הוכחה נוספת, חותכת למדי, לטענות ההן בסיקור התקשורתי של האירועים באום-אלפחם.
אז מה היה לנו? ראשית, המנה הרגילה של מטבעות לשון שחוקות -- "ההמון", "המסיתים במסגדים בתפילות יום שישי", "הנכבדים", "המגזר", "האספסוף" שימשו ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" חלק קבוע מהדיווח העיתונאי השוטף. אבל היה לנו יותר מזה -- פרשנות-כביכול. "יום האדמה חוזר, אבל הפעם בגבולות הקו הירוק", קבע פרשן(?) אחד ("יום האדמה", למי ששכח, אירע, כמובן, בתחומי הקו הירוק). פרשן אחר הסביר ש"יום האדמה" גם הוא החל במחאה על הפקעת קרקע לשטחי אש ("יום האדמה", למי ששכח, החל בשביתה כללית של האזרחים הערבים במחאה על הפקעת מיליון דונם במסגרת התוכנית ל"ייהוד הגליל").
איך בורות כזו עברה את עורכי החדשות? התשובה נורא פשוטה -- בגלל שמדובר בערבים. התקשורת כמעט כולה התגייסה כדי לתאר מחאה ציבורית אזרחית (שלבשה גם גוונים אלימים) כאירוע אינתיפאדה מלחמתי (והגדיל לעשות, כידוע, ערוץ 2, ששלח לאום-אלפחם את כתבו הצבאי). בינינו, גם זה סוג של הסתה האסורה על-פי הסכמי אוסלו.
▪ ▪ ▪
גם הדיווחים על הצתות מכוונות בידי ערבים הם סוג של הסתה האסורה על-פי הסכמי אוסלו, טוען מירון בנבנשתי ב"הארץ". מן הצד השני, כותב "מקור ראשון" הימני בעמודו הראשון, ש"רוב הדליקות נגרמו כתוצאה מהצתה מכוונת". עכשיו, די ברור שאם אחת הטענות האלה נכונה, אז הטענה השנייה היא משהו בין קשקוש לרשעות. רק מה, העיתונות לא ממש הצליחה לדווח לנו, האזרחים הפשוטים, מה באמת קורה שם. כמה דליקות בכלל אירעו? כמה מהן נחשבות על-ידי הרשויות המוסמכות כהצתות בזדון? מישהו שם, בתוך קהל הרפורטרים החרוצים, הנמרצים, החדשותיים, הששים-אלי-אש, מסוגל לענות לנו על השאלה העובדתית והאלמנטרית (אך הבוערת) הזו? בשביל זה יש עיתונות, לא?
▪ ▪ ▪
יש לי תחושה מוזרה ומאוד לא פופולרית בזמן האחרון. נדמה לי שהעיתנונת כולה קצת, איך לומר, לא ממש אוהבת את משפחת נתניהו. נדמה לי אפילו, ופה אני ממש מסתכן, שהעיתונות מחפשת כל הזדמנות כדי לפגוע אישית במשפחה הזו, להציג אותה באור נלעג, ולחדור לפרטיותה ללא כל הצדקה עיתונאית עניינית. ונדמה לי, עד כדי כך הפנטזיות שלי מרחיקות לכת, שנשות ראשי ממשלה, נשיאים, ושרים בכירים בעבר זכו ליחס הוגן ו/או סלחני יותר מהתקשורת, למרות שגם אצלן במטבח היו לא פחות ג'וקים מאשר מתחת לכיור של שרה.
כן, כן, אני בהחלט חושב שזכות הציבור לדעת אם ראש הממשלה שלו הוא בעל מסור ואב למופת, ובוודאי שאורח חיים ראוותני על חשבון משלם המסים (יותר מקודמיו, אגב? מישהו יודע ומסוגל לענות?) הוא עניינו של משלם המסים. ובכל זאת, העובדה, למשל, ששרה נתניהו נסעה עם בעלה לוויי-פלאנטיישן למרות בקשה מפורשת של האמריקאים לא כל-כך מקוממת אותי כמו ההצגה שלה כאשה וולגרית שנדחפת ללא הזמנה. למה? אולי מדובר ב"זוגיות בונה ותומכת ברגעים קשים", אם להזדקק לשפת מודעות השידוכין? איך אתם יודעים בכלל, ולמה זה צריך לעניין אותי?
▪ ▪ ▪
אך לא מזמן (לפני חמישה גליונות, למען הדיוק) תמהנו במדור זה על ההתלהבות התקשורתית המוגזמת סביב קבוצת הכדורסל של מכבי תל-אביב, והראינו עד כמה היא באה על חשבון דיווח עיתונאי אמיתי ובלתי משוחד. עכשו, מכבי תל-אביב פתחה את העונה בצליעה איומה, ואותם עיתונאים, פרשנים ושדרנים שהטעו, סילפו, שתקו ואיבדו את חוש הביקורת עושים זאת שוב, רק בכיוון הפוך. הם מכים בגופה בעודה חמה.
זה פשוט מאוד: במקום "למי מדביק השופט הרומני את העבירה" הנרגן, בא "שפר עושה שוב עבירה טיפשית" הנרגן לא פחות, במקום "בורקו עושה את זה" המתלהב, בא "למה הוא עושה את זה?" המתבכיין, "הוא לא פוגע, הוא לא פוגע" המקונן, ו"מה קורה לבחורים בצהוב?" העגמומי עד דמעות.
וזה בא מאותו מקום: כתב הכדורסל של "מעריב" פרסם, יום לפני המשחק הראשון בליגה האירופית, תסריט "רציני" שעל-פיו מגיעה מכבי השנה לגמר הגביע האירופי. אותו כתב, כמה ימים אחר-כך, שחט את מכבי על ההכנה המקצועית הלקויה והבחירה הגרועה של הזרים. אז רגע, רגע, זה לא אתה שיצאת טמבל, בעצם?
כנראה שלא. מפני שלכתבי ספורט הכל מותר. גם להתלהב בחוסר מקצועיות ובלי שום פרופורציה לפני המשחק, וגם להשפיל ולשמוח לאיד בחוסר מקצועיות ובלי שום פרופורציה אחרי המשחק. זה רק ספורט, לא?
עמוס נוי הוא איש מחשבים
גיליון 17, נובמבר 1998