איך הפך בשאר אלאסד לחביבם של פרשני ישראל? טוב, הכמיהה המקומית לאיש-חזק-אך-עם-חינוך-מערבי מעבר לגבול, מין גבר שבגברים, כזה שאפשר לעשות איתו עסקים, שמלה שלו זו מלה, שמשליט ביד ברזל את רצונו הנחוש על נתיניו (אותו אספסוף צמא דם ומאיים), היא כבר לא תופעה חדשה. אנואר סאדאת, חוסיין ובנו עבדאללה, האחים ג'ומאייל – כולם היו לכוכבי תרבות מקומיים, אי של יציבות במזרח תיכון סוער והפכפך, משהו אפילו מעורר קנאה (לא מודעת?) בימים של קואליציות מתפוררות, חברה שסועה, העדר הנהגה.
יש בו משהו, בדיקטטור האבסולוטי בחליפה המחויטת, יש משהו במונרכיזם ובנפוטיזם שמאפיינים את שלטונו, שמצית את דמיונה של העיתונות המקומית ומעורר בה יצרים אפלים. אך לא מזמן כתבנו כאן על ההספדים למלך חוסיין (תזכורת מ"מעריב": "ראש שבט בדואי, ג'נטלמן, פלמ"חניק"), והנה פורץ בשאר אלאסד לראש מצעד פזמוני החנופה.
ולבשאר אלאסאד יש יתרון על מתחריו: הוא "מצעיד את סוריה לעידן האינטרנט"! שש פעמים, בעיתונות הכתובה, ברדיו ובטלוויזיה שמעתי את המשפט הנלעג הזה נאמר בכובד ראש תהומי על-ידי פרשנים ומומחים. רק לעתים רחוקות מזדמן לתקשורת שלנו מין מיזוג מושלם כזה בין הערצתה העיוורת ל"היי-טק" כסמל של קדמה, פתיחות, "מערביות" – ובין הצורך הבלתי נלאה שלה באבסולוטיזם נאור.
אינטרנט! אינטרנט! אז הוא ממש אדם כמונו! ידו האחת אוחזת בעכבר, עת השנייה סוחטת את הדק הקלצ'ניקוב! ואנחנו כבר רואים בעיני רוחנו את מסדרי הצבא, העומדים דום לרגל המעבר לעידן החדש, ואת סוכני המשטרה החשאית מאלצים אזרחים סרבנים להתחבר לרשת. ככה זה ב"עידן האינטרנט".
אילו זה לא היה מצחיק, זה היה ראוי לדיון רציני – עד כמה לאינטרנט יש באמת משמעויות של קדמה ו/או פתיחות, באיזו מידה הוא יכול לשמש (ומשמש) כמכשיר מעקב ושיטור מהגדולים שידעה האנושות, כיצד ומתי הוא אמצעי עסקי וכלכלי אנטי-שוויוני של שכבת עשירים דקה, בעיקר בידיים של רודנים נוסח אסד.
ומצד אחר, אילו זה לא היה עצוב, זה בטח היה מצחיק.
▪ ▪ ▪
מתי, מתי כבר הם "יפתחו את הפה"? מתי הם כבר "יסגרו חשבון"? מתי הם כבר יפרקו את "הבטן המלאה" שלהם? מתי כבר "תרעש המדינה", "ינועו אמות הספים" ו"ייפלו הרבה ראשים"?
יש מין סגנון כזה, של "חכו חכו, כשאני אפתח את הפה". ממאמן מכבי תל-אביב, שמבטיח "לדבר בסוף העונה", ועד איש ציבור שמואשם בשוחד, שמודיע שבתום המשפט "יהיה לו הרבה מה להגיד".
מה, למשל? לאילו סודות אפלים ואמירות מרעישות אפשר לצפות ממאמן מכבי? שהשופטים דפקו אותו? שאויבי מכבי בתקשורת ובאיגוד הכדורסל שפכו את דמו? ששחקנים שמקבלים מיליונים לא מילאו את ההוראות הטקטיות? מה? מה טרם שמענו, מה לא יכולנו לנחש?
והשר, הפקיד הבכיר, ראש העיר, איזו פצצה תקשורתית הוא כבר נושא באמתחתו? שמדובר בעלילת דם? שאויביו בפרקליטות, במשטרה ובתקשורת מנסים להכפיש את שמו? מה? מה כל-כך חדשני, מקורי וחסר תקדים באוסף הקלישאות החבוטות שהוא מכין לנו למקרה של זיכוי או הרשעה?
מה שחבל הוא שהסגנון הזה, שיש בו יותר משמץ של איום מרומז בנוסח סרטי מאפיה גרועים, זוכה לעידוד שיטתי של התקשורת במקום להתעלמות. אז הנה אנחנו פה, חיכינו בסבלנות אחרי שאמרו לנו "חכו חכו", תמה העונה, ומאמן מכבי עוד לא אמר שום דבר חדש.
תם משפט דרעי, ואף אחד לא נפל איתו. אנחנו מחכים.
▪ ▪ ▪
הרבה עיתונאים עסקו בצדדים תקשורתיים ופיננסיים של שביתת עובדי הדפוס של "ידיעות אחרונות". אבל יש דבר אחד שאף אחד לא אמר בקול רם, אף ששמעו אותו יותר ויותר ברחוב: "ידיעות אחרונות" נראה טוב וזול כשהוא מצומק.
כן, אולי זה הפתרון, וככה צריך להיראות עיתון יומי – שמונה עמודים של חדשות, ספורט, טיפה פרשנות, קורט כלכלה, והכל בשקל. יכול להיות שזה הנזק הגדול ביותר לעיתונות הכתובה שהולידו השביתה והפורמט הרזה שהביאה בעקבותיה לגדול עיתוני המדינה.
הרעיון הזה לא ימצא חן בעיני אנשי תקשורת רבים, אבל הוא היכה בי במהלך ייסורי הגמילה מהמנה היומית של עיתון עב כרס ודל בתכנים. אולי לא צריך אותם, את עשרות עמודי המלל המנופחים, שעולים כמעט ארבעה שקלים מדי יום. אולי הם מיותרים. אולי אפשר בלעדיהם. אולי, בתקופה של ריבוי ערוצים וחלופות לתרבות פנאי, וכשאפילו סוריה הנאורה צועדת לעידן האינטרנט, מדגימים לנו אנשי "ידיעות אחרונות" איך ייראה עיתון המחר – זול, תמציתי, ענייני, קטן.
▪ ▪ ▪
הקלישאה – התוכנית העריכתית, המילולית, הגרפית, הצילומית – היא האויבת הגדולה ביותר של התקשורת. מבט חטוף באופיים העונתי של הרדיו והטלוויזיה המסחריים רק יעיד עד כמה יצא מהאף כבר כל זה. קיץ: הערוץ השני ממחזר סדרות כושלות. ולתוכניות ברדיו ובערוצי הילדים קוראים בשמות שנלקחו ממדף סרטי החוף הקלוקלים שבספריית הווידיאו. כל צירוף שיש בו "חול", "חום", "חוף", "חופש", "גל", "גלשן", "ים", "שמש" ו"אבטיח" הוא צירוף מנצח.
אז מה הפלא שאני לא מתגעגע לתמונת "הנערה המעורטלת ביום קיץ" שהתמחו בה העמודים באחרונים של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב"?
כשצהובון בריטי מפרסם תמונת עירום, זועקת ההפניה הפשוטה: "תמונות עירום בעמוד שלוש". אצלנו, מקוריים שכמונו, זה אחרת לגמרי: "החום העז הוציא לחוף בנתניה גם את אינגריד, התיירת השבדית", "אוסנת, סטודנטית למשפטים, מבלה את החופשה השנתית בקטיף בננות בגליל", ואפילו "החוטיני שוב באופנה, כפי שמראה קולקציית הקיץ של מילנו".
אבל לא נורא, בחורף זה ישתנה. זה יהיה אחרת לגמרי. הערוץ הראשון יפתיע בסדרת דרמה בריטית כבדת ראש ללילות הקרים, ולתוכניות הרדיו ובערוצי הילדים יקראו בכלל בשמות חדשים: "פוך", "מוך", "סוודר", "עכשיו מעונן", "אפור גשום", "מתחת לשמיכה", ו"החתול במגפיים". מזל שלפחות החורף יביא עימו פרץ של מקוריות.
עמוס נוי הוא איש מחשבים
גיליון 27, יולי 2000