מה יש לאינטרנט להציע במלחמתו העקובה ממלל בתקשורת המסורתית? בתיאוריה, הרבה מאוד. בפועל, לפחות לעת עתה, לפחות באתרים עבריים, לא הרבה במיוחד.

מה לא היה לנו? קודם כל, לא היה לנו בכלל ניצול כלשהו של איכויות ייחודיות של המדיום: ראשית, לא גרפיקה מופלאה (הגרפיקה של רוב האתרים התקשורתיים-לכאורה היא חיקוי מוגבל טכנולוגית של עיצוב עיתונאי גרוע). לא דינמיות (זאת אומרת, חוץ מהכותרת המסתובבת לה בתלת-ממד ובצבעים מבחילים, הפגנה בוטה של שימוש-יתר באמצעים ילדותיים, בזבזניים בזמן, שאינם משרתים שום מטרת תוכן). ושום אינטראקטיביות (טוב, לא שכחנו את הצ'אט הפרימיטיבי, תחליף באמת עלוב לקישוריות יעילה, הפניה לחומרי עזר ומאמרים קודמים, וכל מה שיכול היה להיות שם אבל איננו).

שנית, אין לנו בכלל תוכן. אל תאמינו לשמות הנוצצים. כדרכו של האינטרנט – המקום שבו האינפומניה פגשה את הגראפומניה – המלל הבלתי נסבל, הבלתי ערוך והבלתי חשוב השליט את עצמו בכל אתר רענן.

ושלישית, וחשוב מכל, אין מידע זמין. לכאורה, אם יש יתרון מובהק לאינטרנט על פני כל אמצעי מדיה מסורתיים זו היכולת לספק עדכונים בזמן אמת לקהל מפולח היטב. בניגוד לעיתון, הוא יכול לספק מידע באופן שוטף. בניגוד לרדיו או לטלוויזיה, הוא יכול לנתב כמויות אדירות של מידע לקבוצות צרכנים ספציפיות. למכורים לשערי המניות בהונג-קונג או לחדשות מזירת הקרבות בקוסובו זה אמור להיות סוג של גן עדן. וכמובן, לחובבי הספורט.

ספורט? הצחקתם אותי. לפחות לעת עתה. כי כל ניסיון להתעדכן בעזרת שני אתרי הספורט המובילים (לטענתם) – זה של ערוץ הספורט ופורטל הספורט ONE – הוא חוויה מתסכלת ומרגיזה, שמעלה תהיות של ממש על יכולותיו של הז'אנר (בעצם, הז'אנר לא אשם; אשמה הרשלנות והחובבנות של יצרניו). הפרש של בין חצי שעה לכמה שעות(!!!) בין אירוע ספורט חדשותי מקומי (שער במשחק הפתיחה, שבירת שיא ישראלי בבריכה) ובין הדיווח עליו (בזמן הזה כבר ראינו בטלוויזיה, שמענו ברדיו, קיבלנו דיווח מחבר); הפרש של עשר שעות בין שער הבכורה של חיים רביבו בקבוצתו הטורקית החדשה (טוב, בזמן הזה כבר הספקנו לטוס לאיסטנבול ולחזור). הבטחה ל"דיווחים בזמן אמת" ממשחק הגמר הסנסציוני של הטניסאי הראל לוי מטורונטו, אבל שום רמז באיזו שעה, על-פי שעון ישראל, יתחילו "דיווחים בזמן אמת" אלה.

או, במלים אחרות, שום דבר שנראה, עדיין, כמו עיתונות חדשותית באינטרנט.

"עיתונות" האינטרנט מסתמנת, בפשטות, כמו האזור העיתונאי האפור והדלוח שבו הותרו כמה רסנים אתיים, הופרו כמה כללים של איכות ונשברו כמה קודים מקצועיים. עברית עילגת וללא עריכה, שגיאות כתיב, פרסום לא סלקטיבי, מידע לא אמין ולא מוצלב הם רק קצה הקרחון. אינטרסים צולבים וסותרים, יח"צנות גלויה, רכילות מרושעת ולא מבוססת , טשטוש הגבולות בין שמועות, הערכות ועובדות ועקיפה של צווי איסור פרסום (שמות קטינים או קורבנות אונס) או צנזורה הם היום הצרכים המרכזיים שממלאת עיתונות האינטרנט עבור מפעיליה.

נכון, בליל דומה של ערפול מכוון בין דעה מנומקת לכתיבה התרשמותית וחווייתית, או בין מציאות לבדיון, כבר עשה את דרכו לעיתונות הכתובה והאלקטרונית, לפחות בשוליה. עיתונות הבידור והפנאי, כמו גם העיתונות ה"מבדרת" (ויש, או לפחות צריך היה להיות, הבדל בין השתיים), איבדה כבר מזמן כל צלם מקצועי בעניינים האלה. אבל ההבדל, בכל זאת, בינה ובין עיתונות האינטרנט העברית הצעירה הוא תהומי.

זה מעצבן, אבל זה קודם כל טיפשי. מי שמוציא עיתון אינטרנט ברמה ובקריטריונים המקצועיים של עלון בית-ספר, שלא יתפלא כשיזרקו אותו לפח ברגע הראשון שהדבר האמיתי – זה שמבין את המדיום ומשמעויותיו העמוקות – יופיע באופק.

▪ ▪ ▪

הקטע הבא עוסק בנושא נדוש ולעוס, באופנים שבהם הוא הפך נדוש ולעוס על-ידי התקשורת, ובסיבות שהוא הפך נדוש ולעוס דווקא כך ולא אחרת.

במלים אחרות, הקטע הבא הוא על עובדיה יוסף והתקשורת.

התקשורת קובעת את סדר-היום שלה, שהופך, לא פעם, לסדר-היום ה"לאומי". היא בוחרת ממה לעשות סקנדל, להעמיד פני נעלב, לקבול, לרטון, להזדעזע. והיא בוחרת ממה להיעלב פחות, להרעיש פחות, להזדעזע פחות.

שימו לב – התקשורת בחרה לעשות עניין חדשותי עצום מהתיאולוגיה המפוקפקת של יוסף בעניין קורבנות השואה. מכיוון שאין לה הזמן, החשק או היכולת לעסוק בעולם הרוחני המורכב של היהדות הדתית בכללה (בכלל, לתקשורת של השנים האחרונות אין זמן, יכולת או חשק לעסוק בשום תופעה תרבותית או אינטלקטואלית כלשהי), ומכיוון שאין לה אפילו קצה חוט של הבנה, וגם לא יומרה, בדבר מעמדו הדתי והפוליטי של יוסף – שהיא עצמה הכתירה להיות "פוסק חשוב", אדם מתון מדינית, ובאותה עת דרדסבא זעוף, נלעג ומקלל – היא לקחה תגובות.

אבל – שימו לב שוב – עובדיה יוסף גם אמר משהו על ערבים. משהו מחריד. משהו שהיה שולח אותו לכלא בחלק ממדינות אירופה. משהו שהיה מעורר סערה ציבורית בארצות-הברית. משהו שמעט מאוד אנשי דת במעמדו היו אומרים ונשארים ללא פגע. משהו שהקובלנה הישראלית (המוצדקת לעתים) על אנטישמיות בספרי לימוד ועיתונות במדינות ערב מחווירה לידה.

הציבור הערבי הגיב בזעזוע עמוק (מוזר, אבל ממש כמו שהיהדות העולמית היתה מגיבה אילו יצאה התבטאות כזו מבכיר בוותיקן). העולם הערבי רוגש ורועש. אבל התקשורת – אותה תקשורת חילונית – הצניעה את ההתבטאות הזו במידה רבה. במד הזעזוע הלאומי היא בחרה לשים אותה הרחק, אי-שם ליד האמירה שלראש הממשלה "אין שכל".

נכון, ארבעה או חמישה פובליציסטים הגונים נדרשו לעניין. אבל הטיפול החדשותי – זה הקובע מה ראוי לסערה תקשורתית, לטלפון בין-ארצי מבוהל, לשיחת נפש עם אישי ציבור, לפרשנות ולהרחבה – אמר את דברו בבירור. זה לא כל-כך חשוב.

▪ ▪ ▪

חידוני טריוויה זה דבר מטומטם. ובכל זאת, שתי התוכניות המובילות בטבלת הרייטינג – "מיליונר" ו"הכספת" – הן חידוני טריוויה. אז על מה המשחק הזה לעזאזל?

"מיליונר" היא תוכנית בינלאומית, על הקשר בין ידע אקראי, האומץ להמר וכסף. הרבה כסף. המציצנות שבה עונה על השאלה האוניברסלית – "יש לו אומץ להמר?".

אבל "הכספת" היא תוכנית ישראלית, והצלחתה המרשימה מעידה שהיא נגעה בלב החוויה הישראלית, שהמציצנות שבה עונה על השאלה הבלתי ניתנת לתרגום: "האם הוא יצא פראייר, וכמה זה יעלה לו?".

ב"מיליונר" עיקר העניין הוא בשאלה ובהעזה שבתשובה. ב"כספת" השאלות ממש לא מעניינות, ושיאה הוא שלב ההתמקחות ויכולת התמרון והקומבינה של המתמודד מול ישראלים כמוהו, שגם אותם, מי כמונו יודע, לא עשו באצבע.

ההברקה המאוד מקומית הזו של יוצרי "הכספת" בהחלט ראויה לשבח. רק את השם אפשר היה להחליף ל"מי לא רוצה לצאת פראייר?". והם, ככל הידוע לי, הראשונים שהצליחו לעשות בידור של ממש משאלת הנצח הזו של עמנו במולדתו ההיסטורית. 

עמוס נוי הוא איש מחשבים 

גיליון 28, ספטמבר 2000