בעוד שנים, כשיבוא חוקר תרבות רציני לנתח את תגובותיה של התקשורת הישראלית לאינתיפאדה הנוכחית בשטחים, כמו גם להתפרצויות המחאה של ערבים אזרחי ישראל, מתוך פרספקטיבה היסטורית ובעזרת כלי מחקר מושחזים היטב, הוא יגיע למסקנה החד-משמעית הבאה: בעיתונות של אותה תקופה שלטו נציגיו של זרם רעיוני, פוליטי ותרבותי, מעמיק ומסועף, שייחס משמעות כמעט דתית לקיבה האנושית, בעיקר זו היהודית. בצדק יעניק חוקר העתיד לזרם החשוב הזה את השם היאה: השמאל הקולינארי. 

אפשר לעתים ללעוג לו, לזרם הזה, אבל נדמה לי שהוא ראוי גם לדיון מעמיק. מה גורם לה, לשכבה מסוימת מאוד ומלאה כוונות טובות בחברה הישראלית, להפוך כל מפגש ונסיון תקשורת עם ה"אחר" לארוחה רבת מנות ולרישום מדוקדק של מתכונים? מתי ואיך אפילו משא ומתן לשלום עם סוריה מקבל פרספקטיבה בלעדית של "לנגב חומוס בדמשק"? מדוע האכזבה מ"הערבים האלה" מהולה תמיד בשמן זית ובקורט פטרוזיליה? וכיצד בדיוק הפכו הצער ועוגמת הנפש מאותם "הערבים" ששברו, לפתע, את כל הכלים (נא לשים לב למשחק המלים!), לגעגועים נוקבים לתקופה לא רחוקה של אושר ודו-קיום (שלא היתה, כמובן, מעולם), ולקינה מתמשכת על המישמיש (הבאלדי), והחומוס (הבאלדי?) אצל אבו-עלא (הבאלדי?!), בחיק ניחוחות הזעתר והזעפרן והפלפל (באלדי! באלדי!)?

בעיקרון, זו לא בדיוק המצאה ישראלית: השימוש בגילויים אקזוטיים כתחליף לעניין אמיתי באוכלוסייה אחרת, ובהקשריה התרבותיים, ההיסטוריים, החברתיים או הפוליטיים, הוא, לא נעים להגיד, מביטוייה המובהקים ביותר של תרבות קולוניאלית.

מה שייחודי לשמאל הקולינארי המקומי הוא האופי האגוצנטרי לגמרי והנהנתני לחלוטין של גילויי האקזוטיקה האחרת שבהם הוא בחר להתעמק, כמו גם השילוב שלהם - מעורבבים היטב ומוגשים בטוב טעם! - עם השקפות פוליטיות.

כשהעיתונאים בעלי מדורי הבישול בעיתונות הישראלית, רוויי הרצון הטוב, מחליטים לשקם את תהליך השלום, הם עורכים ארוחה יהודית-ערבית או ממליצים לשוב אל החומוסיות של ואדי ערה. ככה זה: דו-קיום פירושו "אני אוכל אצלך ומאוד נהנה", יחס של כבוד הוא "אני אמליץ על האוכל שלך לכל ידידי", ומצב של סכסוך הוא, איך לא, "נבצר ממני לרכוש שמן זית בבית הבד בכפר ראמה" (והערת אגב: גם טקס אכילת המופלטה המסורתי, המקובל על פוליטיקאים בחגיגות המימונה, בא ממש מאותו מקום, שבו ליקוק האצבעות הוא תחליף לניסיון כן להבין בני-אדם אחרים, על חלומותיהם, תקוותיהם, חרדותיהם ושברונותיהם).

יותר אנשים יודעים מיהו אבו-עלא משכם ומה תפקידו בפוליטיקה (חומוס, כמובן) מאשר מי היה עז א-דין א-קסאם. הבורגנים של ראש העין ורעננה בקיאים בפרטי המטבח של כפר קאסם הרבה יותר מבפרטי הטבח שנערך שם. נורא פשוטה הפוליטיקה הישראלית. ממש תענוג.

▪ ▪ ▪

יותר ויותר אנשים מתרעמים לאחרונה על דיווחיה של קבוצה מסוימת של "כתבי השטחים" (ובראשם גדעון לוי ועמירה הס מ"הארץ"). אפילו עיתונאים. אפילו בעיתון הזה. ואפילו בקרב חוג מכרי. בסיועם של אלה, וכדי לפתור את הבעיה הזו אחת ולתמיד, הרכבנו את השאלון הבא:

האם הדיווחים של כתבים אלה, לעתים קרובות, אינם אמת?
לא נכון. בכל קנה מידה (ויותר מהמקובל, עקב רגישות הנושא, כך נראה לי) מקפידים הכתבים האלה להצליב עדויות, לבקש את תגובת הגורמים הישראליים, להדגיש שמדובר ב"גרסת הפלסטינים" כאשר העובדות שנויות במחלוקת. קשה מאוד להאשים אותם באי-דיוק מכוון או רשלני.

האם הדיווחים האלה אינם מעניינים ו/או רלבנטיים?
לא נכון. העובדות שהם מביאים, כמו גם הלכי הרוח, האווירה והרגשות הציבוריים, חיוניות להבנה וניתוח של המצב, של יחסי ישראלים-פלסטינים, ובכלל. קשה מאוד להאשים אותם בחוסר רלבנטיות.

האם הדיווחים האלה ידועים, שחוקים, לעוסים עד זרא?
לא נכון. להפך. קשר מסוים של שתיקה מונע את רוב העובדות האלה מלהגיע לצרכן תקשורת ישראלי ממוצע, ושפה מסוגננת להפליא מסתירה לעתים את הקילוח הדק של דיווחים המצליח לעשות את דרכו אלינו מבעד למנגנוני הצנזורה העצמית. קשה מאוד להאשים אותם בחוסר עניין.

האם אין הדיווחים הללו לוקים בחד-צדדיות, כיוון שהם מראים רק חלק מ"האמת"?
לא נכון. ואולי הזקוק להבהרה יותר מכל: תפקידם של הכתבים האלה הוא לסקר ולהביא עובדות ותחושות של האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים. איני מכיר דרך עיתונאית שבה הדיווח על אם ערבייה שנמנעה מבנה אספקה של תרופה חיונית, ההשוואה בין הקצבת המים לנפש בדהיישה ובמעלה-עמוס, הסגר (המוחלט!) של חודשיים על חברון, או הכתר (עוד מלה נפלאה שפירושה הרעבה) על כפרים מסוימים יכול וצריך להיות מושפע מהלינץ’ בשכם או ממכונית התופת בירושלים. איך בדיוק? על-ידי הצמדה אוטומטית של "האמת שלנו" לכל דיווח? על-ידי קריטריון אובייקטיבי של ספירת גולגולות? על-ידי הודעה פשוטה לעורך ולקוראים בנוסח "עקב מעשי זוועה ברבריים של הפלסטינים, אין בכוונתי להמשיך ולעשות את עבודתי העיתונאית"? קצת נלעג, לא?

מכל זה עולה שמדובר בקבוצת כתבים שעושה את עבודתה נאמנה, ומדווחת אמת על אירועים רלוונטיים שאינם זוכים לסיקור אחר בתקשורת המקומית. אז מה הבעיה?

התשובה - כמה לא מקורי, כמה צפוי, כמה טריוויאלי, כמה בנאלי, כמה ילדותי מצד כולנו, כמה פסיכולוגי-בגרוש - היא נורא פשוטה. אנחנו מאשימים את הכתבים האלה ב"עוינות" בגלל העובדות המדווחות עצמן. אנחנו פשוט לא רוצים לדעת אותן. אנחנו לא מעוניינים במציאות המכוערת הזו, ובמה שהיא אומרת עלינו. הדיסוננס הקוגניטיבי הזה גדול עלינו בכמה מספרים. אנחנו, בסך-הכל, רוצים אחלה חומוס ושמן זית סבבה וקבאב עם צנובר על הכיפאק. כמו אז, בימים הטובים הרחוקים ההם של אחווה ודו-קיום, אי-אז מזמן מזמן, לפני קצת יותר מחודשיים. 

גיליון 30, ינואר 2001