אם מישהו חיפש הוכחה ניצחת לכך שלמדור הזה, ולדעות הביקורתיות המושמעות בו, אין השפעה של ממש על קברניטי התקשורת הכתובה והאלקטרונית, אני ממליץ בחום על הצצה חטופה במדורי הספורט השונים.
ניקח לדוגמה מאוד לא מקרית את מדור הספורט של עיתון "הארץ". ידיעות, שהתפרסמו ולא הוכחשו, יודעות לספר שערוץ הספורט, במסגרת המשא-ומתן הסבוך שהוא מנהל עם ערוצים ארציים על שידורי הכדורגל, הטיל וטו על שיתופו של אבי רצון, עורך מדור הספורט של "הארץ", כפרשן בשידורים אלו. הסיבה הרשמית היא, לדברי מקורות יודעי דבר, טענות על גישה עוינת ולא עניינית שהמדור שבעריכתו הפגין כלפי ערוץ הספורט, והפרגון המתמשך והלא ענייני שאותו מדור גילה כלפי התוכנית "כדורגל פלוס" המתחרה, בתקופה שמר רצון שימש כפרשן ב"כדורגל פלוס".
תוסיפו לזה ראיון מריר (בעיתון צהריים) עם כוכב הכדורסל רדיסאב צ'ורצ'יץ', שקבל על הנהלת קבוצתו הקודמת שהיא "לא סיפקה לו הגנה מספקת" מפני "התנכלות שיטתית ולא הוגנת של מדור ספורט בעיתון מסוים ("הארץ"! "הארץ"! למי שלא הבין; ע"נ). תצרפו לזה כמה עשרות (לפחות) אוהדים זועמים של קבוצת כדורסל בכירה בליגה, המחתימים באתר האינטרנט שלהם עצומה הקוראת להחרים את "הארץ" בגלל טיפול מגמתי, עוין ולא מקצועי בקבוצתם (טיפול שאילץ, אגב, את מדור הספורט הנ"ל להתנצל בפומבי כבר פעם אחת בעקבות תיאורים לא הולמים של מאמן הקבוצה), ותקבלו בעיה רצינית.
הבעיה, כמובן, אינה בעצם הטענות או בתוכנן. הן יכולות, בהחלט, להיות אוסף אקראי של שטויות מבולבלות, השמצות של בעלי אינטרסים, אי-הבנות או תסכולים חסרי בסיס. הבעיה היא בטיפול, או, ליתר דיוק, בהעדר המוחלט של כל טיפול בטענות האלו, שעל פניהן, כפי שנהוג להגיד, נראות חמורות הן בהיקפן והן בחומרתן.
שיהיה ברור: אין לי כל ספק שהאדונים שוקן, מרמרי ואסתרון, המוציאים לאור של עיתון "הארץ", היו מבררים בכל מידת הרצינות, כובד הראש והנורמות האתיות שהם מתברכים בהן טענות דומות לאלו של ערוץ הספורט – על סיקור מגמתי בגלל אינטרס אישי כביכול – אם הן היו מועלות על-ידי מפלגת המרכז, חברת אוסם או תיאטרון הקאמרי. הוא הדין בעניין טענותיו של שחקן הכדורסל. אני גם די בטוח שעצומה (מופרכת ככל שתהיה) נגד "הארץ", המאורגנת, נניח, על-ידי חברים בבני-עקיבא, קובלת, נניח, על יחסו של העיתון לציונות הדתית, ומגובה בעובדות וציטוטים, היתה זוכה לתגובה מכובדת והולמת.
מכל זה עולה, כמובן, מה שנטען במדור הזה פעמים רבות – שמדורי הספורט אינם זוכים להתייחסות הרצינית והאחראית יחסית שלה זוכים מדורי הפוליטיקה, הכלכלה או התרבות. למה? לזה, למרבה הצער, יש רק תשובה אחת – מתוך התנשאות על נושא הספורט בכלל, ועל צרכני מדורי הספורט בפרט.
▪ ▪ ▪
יש שאלות טובות. למשל, "למה זה מעצבן אותך?". ויש דברים, בתחום הבנת הנקרא והמשתמע ממנו, שקשה להסביר. או שמבינים אותך, או שלא. הדגשים תוכניים, ניואנסים מילוליים, ניסוח, טון דיבור, הנחות מובלעות, סוגים סמויים של התנשאות – כל מה שמומחי הספורט אוהבים לכנות סאבטקסט – יכולים להוציא בן-אדם אחד מהכלים, ולהשאיר בן-אדם אחר אדיש. לך תסביר.
לך תסביר ש"קורבן האונס, בלונדינית בת 28, העידה היום..." הוא דיווח נכון מבחינה עובדתית אבל בזוי מבחינה מוסרית. מה? שעצם ציון צבע שערה וגילה הבלתי רלבנטיים של המתלוננת מחזיר את מעשה האונס מתחום הפשיעה האלימה אל הפנטזיות המיניות הגבריות, ומספק לו, אפילו, הצדקה אפשרית? אתה לא רציני, נכון?
או לך תסביר בעניין מיקי חליקה, השחיין הישראלי שהביא לנו מדליית כסף באליפות אירופה בשחייה, שכתבות פרופיל נרחבות עליו מילאו את כל המוספים של כל העיתונים, הרחק ממדורי הספורט. אין מה לדבר, סיפור עיתונאי מצוין – על הילד הירושלמי, בן עניים, שבכוח רצונו גבר על כל המכשולים והמגבלות והפך לכוכב ומדליסט אירופי.
אז "למה זה מעצבן אותך?" מה? שבכל הראיונות האלה שואלים אותו על האוכל שהוא אוהב (מזרחי) והמוזיקה שהוא אוהב (מזרחית), ושהתשובות שלו לשאלות מרכזיות אלו זוכות להבלטה בכותרות ובציטוטים? שאף פעם לא שואלים שאלות כאלו, בטון כזה, ילדי שמנת בספורט "לבן" (טניס, כדורסל) כמו הנפלד, מנסדורף או שפר, וגם לא סתם בני עניים בספורט שכונתי כמו כדורגל? שהסיפור האמיתי והסמוי מן הקורא הוא, איך לומר בעדינות, שחליקה הוא פשוט שחיין מצוין ממוצא כורדי, ושהכתיבה הזו עליו נגועה בהתנשאות עם ריח קל של גזענות?
▪ ▪ ▪
לפני שבועות אחדים קניתי "מעריב" מחוץ לגוש דן, ונסעתי לפגוש חבר שקנה את אותו עיתון, במקרה, בתל-אביב. ככה, בצחוק, הוא אמר, "העיתון שלי יותר טוב". ככה, בצחוק, החלטנו להשוות. את שער מוסף הספורט היומי, למשל.
טוב, הם היו, כמובן, זהים לגמרי. אותן תמונות, אותם צבעים, אותן כותרות, אותם כיתובים. ובמרכז שניהם, בצהוב על גבי שחור, היה ציטוט מישיבת בית-הדין המשמעתי של ההתאחדות לכדורגל בעניין פרשת הסמים הממריצים שקיבלו שחקני מכבי תל-אביב.
רק מה – היה הבדל אחד. בעיתון שלי היה ציטוט חריף של תובע ההתאחדות, המטיל על הקבוצה אחריות לפרשה. בעיתון השני, הנרכש בתל-אביב, היה ציטוט חריף של מאמן הכושר הנאשם, הטוען שבכל הקבוצות נעשו מעשים דומים.
שימו לב – אותו עיתון, אותו יום, אותה שעה, אותו עמוד, ציטוט שונה. יכול להיות? יכול להיות שתושבי תל-אביב מולעטים באינפורמציה שונה ושגויה על-ידי העיתונות היומית? יכול להיות שבגלל זה הם הולכים כמעט בלי בגדים, מדברים עגה עילגת ודלה של השפה העברית, צוחקים מדברים בכלל לא מצחיקים, אוכלים אוכל תאילנדי מוקפץ ומצביעים למפלגות חילוניות קיצוניות? זה ההסבר לתעלומה הסוציולוגית הבלתי פתורה (עד כה) הזו?
עמוס נוי הוא איש מחשבים
גיליון 22, ספטמבר 1999