הפסקה הבאה נלקחה מקטע שפורסם במוסף הספורט של עיתון "הארץ" בתחילת אוגוסט. הוא עוסק בכוכבה לשעבר של מכבי תל-אביב, אריאל מקדונלד, ונושא את הכותרת "נ.ב. - דברים שלא ידעתם על מקדונלד". והוא ראוי לדיון מפני שהוא מעלה תהיות רבות, חלקן קשורות לעיתונות הספורט, אבל רובן עקרוניות ונוגעות לתופעה עיתונאית ישראלית כללית. בבקשה: "ה’חשיפות’ של בלאט והאפמן על אופיו ה’מגעיל’ של מקדונלד אינן מפתיעות... לפני שלוש שנים, עדיין ללא חברתו דאז שונטל, הוא נהג לשחק כדורעף בשבתות על חוף הים בבת-ים. זה היה שידוך של ידידה. החברים ששיחקו עם מקדונלד כדורעף התפלאו לשמוע שיש לו בת זוג, לה הוא מתעתד להינשא מעבר לים. האיש הקפיד להקסים נשים כדרך רווקים". סוף ציטוט.

מה, לעזאזל, כתוב פה? איזו רמיזה, ככל הנראה, מעורפלת ביותר על התנהגותו המוסרית של האיש, אשר "הקפיד להקסים נשים כדרך רווקים" למרות שהיתה לו חברה מעבר לים. די ברור שהכתב יודע משהו. גם די ברור שהכתב רוצה שנדע שהוא יודע משהו. וגם די ברור שהכתב עושה מאמצים עילאיים שלא לשתף אותנו בכל משהו שהוא יודע, וסיבותיו עמו. התוצאה: בליל לא ממש ראוי לקריאה, שמשמיץ בלי ממש להשמיץ, שמגנה מבלי שהעביר לקורא את העובדות העומדות בבסיסו של הגינוי.

זו דוגמה מצוינת לעיתונות קלוקלת מסוג מיוחד, שנגזרת מז’אנר עיתונאי ישראלי אופייני וייחודי: עיתונות הרמיזה. אפשר למצוא אותה גם אצל כתבים מדיניים - לכתב נודע משהו, בדרך של שמועה, או ממקור לא לגמרי מהימן, והוא (או העורך שלו) מחליטים לעשות דווקא את המעשה העצלני, הפחדני והלא מקצועי: לפרסם אותה בדרך של רמיזה לא ממוקדת ולא מבוססת, שתפטור אותם מאחריות (לחוק לשון הרע או סתם לחובת הדיווח האמין). בחוגי הברנז’ה, שם אולי מכירים את הסיפור המלא, הם נתפסים כגיבורים. מנקודת המבט של הקורא, הם סתם עוד נותני שירות גרועים שמעלו באמונו ובתפקידם.

אבל לסיפור המסוים הזה על מקדונלד יש גם היבטים ספציפיים - החתום מעלה סבור שגם אם הוא היה מפורט ומבוסס כהלכה (כולל מדריך מלא לטכניקות של "רווקים" ל"הקסים נשים") הוא עדיין היה משולל כל עניין ציבורי, וודאי שאינו שווה את מחיר החדירה הגסה אל תחום צנעת הפרט.

אבל נניח שהכתב ועורכו סברו אחרת, ולהתנהגותו הבלתי מוסרית של מנהיג מכבי תל-אביב בשנים האחרונות יש היבט ציבורי מעניין וראוי לפרסום - למה, לכל הרוחות, דווקא עכשיו, שלוש שנים לאחר שהאירועים מסמרי השיער האלה אירעו על חוף ימה של בת-ים? למה עכשיו, כשמקדונלד עזב כבר את מכבי תל-אביב תוך ריב והשמצות הדדיות, ולא כשהעניין הציבורי באמת היה בשיאו?

התשובה, כמובן, היא נורא פשוטה: דווקא עכשיו, ורק עכשיו, כשמקדונלד עזב כבר את מכבי תל-אביב תוך ריב והשמצות הדדיות, כשהפגיעה התדמיתית במקדונלד תואמת את האינטרסים של המועדון הצהוב, מעיזה עיתונות הספורט לכתוב מלה רעה על כוכב הקבוצה. במלים אחרות - כאילו לא די בסגנון הרמיזה המכוער, הרי שגם העיתוי עצמו זר לשיקולים עיתונאיים מקצועיים ובלתי תלויים.

מקדונלד אינו היחיד. גם נדב הנפלד עזב את מכבי תל-אביב בסכסוך ובאווירה קשה. גם עליו נזכרו כתבי הספורט רק עכשיו בשמועות ו/או עובדות בדבר סכומי עתק שקיבל במשך השנים, ובכללם כמות גדולה של מניות בחברות היי-טק שהעביר אליו אוהד הקבוצה (ומנהל חברות היי-טק ידוע). על הסיפור האחרון רצות שמועות כבר הרבה מאוד שנים, ובו דווקא יש עניין ציבורי עצום - האם המניות האלה היו חלק מתשלומי השכר של השחקן, הוגשו לבקרה התקציבית כנדרש, ומוסו כחוק כשכר עבודה? האם בעלי המניות של החברה המשלמת, הנסחרת בבורסה האמריקאית, עודכנו על המתנה הזו?

השאלות האלה אפילו לא הוצגו, מפני שהסיפור, כמו גם העניין הציבורי, לא באמת מעניין את כתבי הספורט ועורכיהם. אם הוא היה מעניין אותם, הם היו מפרסמים את סיפורי מקדונלד והנפלד הרבה קודם, עם תחקיר רציני ועבודת שטח. מכיוון שאין להם עניין בעניין הציבורי, הם מפרסמים אותם עכשיו כשמועות מרומזות, כאמצעי לניגוח השחקנים שסר חנם אצל קברניטי מועדון הכדורסל. זה, תסלחו לי, ממש לא עיתונות.

▪ ▪ ▪

יש עוד ז’אנר חדש בעיתונות. "מעריב" מצטיין בו במיוחד. אפשר לקרוא לו "תראו כמה הפלסטינים הם חיות צמאות דם מגיל ינקות". במסגרת הז’אנר הזה מתפרסמת תמונה כמעט שבועית של ילד פלסטיני אוחז בנשק, או לבוש מדים. הכיתוב, באופן עקבי, מתלהם כמתבקש.

האמת, זה די נמאס. נא להתייחס לדברים הבאים כאיום של ממש: בפעם הבאה שזה קורה, אני מתכוון לפרסם את האלבום המשפחתי שלי ושל בני דורי - ילד עם עוזי, ילד עם כובע פלדה, ילד עם מדים, ילד מלטף תמ"ק ולהפך, ילד על מטוס קרב. אם זה ממש יעבור כל גבול, אני מתכוון לפתוח את ספרי הילדים ועיתוניהם, את כרטיסי הברכה לשנה החדשה, או את "מקראות גדולות" של שנות החמישים, כדי לצרף לכך את "האלחוטן הקטן", את "ילדה נוהגת בטור שריונים" של נעמי שמר, ואת ציור הצבע הנפלא והבלתי נשכח של ילדים עם רימוני יד (עוצרים את הטנק הסורי בדגניה).

ועל פרסום "ראיון" נוסף עם אמא של שאהיד אני מתכוון להגיב בנשק סודי - נאומיה של רבקה גובר, אם הבנים, שמולה עמדנו בדום מתוח במגרש המסדרים של בית-הספר מדי יום זיכרון, ושתינו בצמא את ברכתה המסורתית של המנהלת (וזהו ציטוט מדויק): "אשרי האם ששכלה את בניה למען המולדת".

מה שלא אומר, כמובן, שום דבר על צדקת הדרך ועל מוסריות המאבק. זה רק אומר שלאף עם אין מונופול על התערובת המחליאה באמת של קיטש, מיליטריזם, וילדים.

▪ ▪ ▪

ויש עוד ז’אנר עיתונאי - זה המבסס מסקנות עובדתיות על התרשמות אישית. מבקר הטלוויזיה של "מעריב" תקף את יפה ירקוני, שלה יוחס הכינוי "נאצים" בקשר לחיילי צה"ל, ביניהם חבריו ליחידת המילואים. נחום ברנע, בעיתון זה, השתמש גם בהיכרותנו הקולקטיבית עם חיילי צה"ל כטיעון (או כאמצעי לבסס תחושה) נגד האפשרות של טבח בג’נין. גדעון סאמט הביא ב"הארץ" את גרסת הפלסטינים למה שנראה כמו רצח של עציר, ואחר-כך פסל אותה כי הגרסה השנייה, זו של סא"ל נ’, נשמעה לו אמינה יותר. במלים של סאמט, "הוא לא נשמע כמי שמוכר בלוף".

האמת, זו לא שיטה עיתונאית ממש טובה, ומקורה בחוסר היכולת לייחס מעשי זוועה לאנשים "משלנו". אבל מכיוון שהעיתונאים טובי הכוונות האלה יתקשו לייחס חלק מכריע של התופעות (המוכחות!) הקורות כאן לאיזה מדגם אישי שלהם, המבוסס על היכרויות ותחושות בטן, נדמה לי שהם יכולים לוותר על השיטה הלא מוצלחת הזו מכל וכל. ממש כשם שהם אינם מכירים הרבה סוחרים בנשים, או באקסטזי, למרות שישראל היא מרכז עולמי של שתי הפעילויות הפליליות האלה, כך גם קשה לי לקבל מהם מסקנות עובדתיות בתחומים אחרים. לצערי, העולם הזה הוא הרבה יותר רע ממה שקבוצת הייחוס שלהם גורמת להם לחשוב. 

עמוס נוי הוא איש מחשבים

גיליון 40, ספטמבר 2002