כמו אוטומט, שבה העיתונות הישראלית ומוצאת את העילה התורנית לניהול טקס מסורתי, קבוע מראש, מייגע ודי משעמם של “גירוש השד העדתי”. הפעם סיפק הסרט “רוח קדים”, על ההיסטוריה של יהודי מרוקו במדינה הציונית, את התירוץ הלא ממש הכרחי כדי לחזור ולהאשים את יוצרי הסרט, וגם את יהודי מרוקו עצמם, באוסף הכל-כך נדוש של תגובות נגד - דמגוגיה, סילוף העובדות, טרוניה ילדותית, מה לא.

המדור הזה אינו עוסק בביקורת קולנועית או בווכחנות פוליטית, אלא בעיתונות. משום כך הוא יסתפק רק בשתי קביעות: ראשית, שאופן הדיון בנושא הזה הוא כל-כך צפוי וחסר עניין, שכדאי לעורכי העיתונים לחפש איזו שיטה אחרת למלא עמודי פובליציסטיקה. ושנית, חשוב מזה, שבשורה ארוכה של קריטריונים אינטלקטואליים, רמתו של הסרט גבוהה בכמה דרגות משל דברי הפולמוס שהוטחו בו.

אפשר, כמובן, לא להסכים עם התיזות של הסרט, אבל אי-אפשר (זאת אומרת, אפשר ואפשר, עובדה) להתעלם מהעובדות הנחשפות בו, מהעמדות המנומקות שמובאות בו, מהפרשנות שלו לאירועים היסטוריים, ומהתחקיר הרציני שנלווה אליהם. את כל זה, למרבה הצער, אי-אפשר להגיד על גל המאמרים שבאו בעקבותיו.

חלק גדול מהתגובות גילו בורות בסיסית ומוחלטת בעובדות יסודיות. הן הרשו לעצמן להתבסס על הכללות מטופשות, שחלקן היו יכולות להעלות גיחוך אלמלא היו לגיטימיות. יורם קניוק, ובעקבותיו אחרים, העלה תיזה מוזרה על כך שרק יהודי מרוקו ממשיכים עדיין “להתלונן”, וזאת בחברה שתרבות של תלונה מתמשכת היא סלע קיומה. תום שגב כתב ש”דמגוגיה כזו לא נראתה על מסך הטלוויזיה שלנו מעולם”. שיפתח נא את מהדורת החדשות מדי ערב. יש להם חדשות בשבילו.

שוב, מבלי להיכנס לוויכוח על תוכנו של הסרט, אפשר בהחלט לומר שהוא אכן דמגוגי ומתלונן לא פחות ממסמכים דומים - “המניפסט הקומוניסטי” המתריס והעצבני, נאום “יש לי חלום” הבכייני של מרטין לותר קינג, “הטור השביעי” של אלתרמן, שכולו קובלנה דמגוגית נגד אומות העולם והבריטים בראשם, ואפילו “המיליון השביעי” של תום שגב (שעורר, למרבה הפליאה, תגובות מאוד דומות ברמתן ובשטחיותן) - במלים אחרת, מדובר בטרוניה נוקבת, מתועדת היטב, שאפשר שלא להסכים אתה מאלף ועד תו, אבל היא בכל זאת ראויה לדיון רציני.

וזוהי, בעצם, התלונה הדמגוגית שלי נגד העיתונות: שהיא מרשה לעצמה, בנושאים מאוד מסוימים (“ההיסטוריונים החדשים” וכל דבר שהמלה “פוסט” קשורה בו הם קורבנות של אותה תופעה), להעמיד, מול עבודה רצינית ומושקעת, ביקורת שכולה שטחיות, חובבנות, דמגוגיה (כן!), תלונת נגד, קלישאות חבוטות עד זרא, שלא היתה עומדת בשום סטנדרטים עיתונאיים אילו היה מדובר בנושא אחר.

וכמה חבל שהעיתונות הלוחמנית הזו אינה מגלה רוח קרב מופלאה שכזו כשמדובר בראשי הצבא הישראלי, נניח.

ממה עשויים עיתונאים גדולים

כל ראיון נוסף עם גנרל ישראלי מחזק אצלי את ההרגשה, לא רק שלחבורת מדושני העונג והחכמים-בעיני-עצמם הזו יש מצע מדיני וסדר-יום פוליטי גלוי ומובהק, לא רק שהם כבר לא מתביישים לפרוס אותו בראש חוצות, ולא רק שהצביעות המסורתית בעניינים מוסריים התחלפה בבוטות וגסות הרוח הנוכחיות (ע”ע דן חלוץ), אלא גם שלספקות בדבר כלל כישוריהם של האנשים האלה להוביל ארגון רציני ולקבל החלטות גורליות בזמן מבחן, יש בהחלט על מה להסתמך.

אבל מה, אני מעריץ את המראיינים שלהם - איך הם מחזיקים את עצמם כל-כך יפה, ומצליחים לא להתפרץ בצחוק רועם בזמן הראיון? כשיעלון אמר לארי שביט שהפלסטינים הם “איום קיומי” על ישראל, איך, לכל הרוחות, הצליח שביט אפילו לא לחייך? אני, למשל, צחקתי כמה דקות - יעלון, שעומד בראשו של צבא שהוא איום קיומי יומיומי על הפלסטינים, שמשרת ממשלה שיושבים בה שלושה מצדדי טרנספר גלויים, הוא, הא הא, אמר על הפלסטינים, הי הי הי, שהם איום קיומי, לא פחות. אני מת.

אבל כנראה שכושר האיפוק וארשת הפנים הרצינית הם בדיוק החומרים שמהם עשויים עיתונאים גדולים. לא?

על מה מדווחים בעיתונות הצרפתית

מספר ההתנכלויות האלימות לערבים אזרחי ישראל - משפחה שיושבת לתומה על חוף הים, צעיר שממתין למישהו ברחוב - בכל שבוע עולה על מספר ההתקפות על מוסדות ואנשים יהודיים בצרפת, למשל, במשך שנה תמימה. בכל זאת, בצרפת זה עושה את העמוד הראשון, עם התנצלויות של הנשיא והבטחות לפעולה נמרצת של שר המשטרה, וכאן זה מעייף, אין מה לעשות, זה כבר לא מעניין וזה כבר לא חדשות.

וזאת אותה עיתונות צדקנית שיודעת להאשים באנטישמיות כל דבר אירופי.

מה תהיה הכותרת במדורי הספורט

יש לי משחק קבוע, שאני משחק עם חברים: אני עומד למכור אותו לטוטו ולהיות מיליונר מהרעיון, אבל לא אכפת לי לפרסם אותו בציבור כבר עכשיו. המשחק נקרא: “הימורים על כותרות מדורי הספורט על-פי תוצאות משחקים”. דוגמאות:

מכבי תל-אביב מפסידה פעם שלישית ברציפות? “צוללת צהובה”. מכבי חיפה ומאמנה יצחק שום חוטפים תבוסה? “שום כלום”. ישראל משחקת עם מלטה ומביסה אותה ללא תנאי? “מלטה יוק”. ישראל משחקת עם מלטה ומפסידה בצורה מביכה? “מלטה עושה סלטה”.

הפועל תל-אביב מנצחת? “הסלע האדום”. מפסידה ועפה? “כרטיס אדום”. ג’ובני רוסו מצטיין? “דון ג’ובני”. חלש ונרפה? “רוסו הרוסו”.

די פשוט, לא? תנסו פעם עם חברים. הכל הולך: באר-שבע לוקחת אליפות, פתח-תקוה לוקחת גביע, הפועל ירושלים עולה ליגה, ואליד באדיר מורחק, יוסי בניון כובש בספרד, ישראל מנצחת את סלובניה. ממש כיף.

מנצח, אגב, מי שהכותרת שבחר מופיעה למחרת ב”מעריב” או ב”ידיעות אחרונות”. הפרס המוצע: מינוי לעורך בכיר במדור ספורט.

מה ידוע על הסכם זכויות השידור

כתבנו את זה לפני שנתיים. כתבנו את זה לפני שנה. ואם מישהו היה זקוק להוכחה על מידת ההשפעה של המדור הזה, אז אנחנו כותבים את זה שוב גם השנה: איך ייתכן שהסכם זכויות השידור של משחקי הכדורגל והכדורסל, הגדול מסוגו בארץ, שמגלגל עשרות מיליוני דולרים, חלקם כספי ציבור, ושנקלע השנה לרשת סבוכה של סכסוכים משפטיים ועסקיים, ושיש לו השלכות ציבוריות, אתיות, חברתיות, תרבותיות, ושאינטרסים אישיים, חשדות לשחיתות, נאמנויות כפולות ודרמות זוטא משמשות בו בערבוביה, לא זכה לסיקור תקשורתי רציני, מושכל ושיטתי? 

עמוס נוי הוא איש מחשבים 

גיליון 41, נובמבר 2002