נפתח במשהו קצת אזוטרי: יש מין תוכנית מצחיקה כזו בערוץ השני, שקוראים לה "רק בישראל". ארז טל ("שמעון") ואורנה בנאי ("לימור") עושים שם מה זה צחוקים מכל מה שזז. אין, אין עליהם פחד. אחד הנושאים החביבים עליהם לאחרונה הוא קטע מתוכנית תרבות לא פחות אזוטרית, ובה מקריאה המשוררת אפרת מישורי את אחד משיריה, שמורכב, רובו ככולו, מחזרה מונוטונית על המשפט "תמיד יש מישהו בבית".
לחתום מטה אין כל-כך כלים להעריך שירה. למרות זאת, יש לו הרגשה ברורה שהשיר הזה מעביר תחושה של בדידות ומצוקה, ושבצורתו המודפסת הוא עשוי בהחלט לרגש. מצד שני, גם הוא (כלומר החתום מטה) מודע לעובדה שקריאת שירה מודרנית בכלל, ושיר מסוים זה בפרט, עשויה להיות נלעגת בעיני אנשים מסוגם של שמעון ולימור. מצד שני, לחתום מטה יש בהחלט הכלים לזהות לעג מכוער ועלוב, שאינו במקומו. יש הבדל עצום בין הארתם באור מגוחך של אנשים חזקים, רבי השפעה, בעלי אגו מנופח ודימוי עצמי מטופח, לבין הקטע המסוים הזה.
כמה תוכניות תרבות יש בטלוויזיה העברית? כמה משוררים מקריאים שירים על המסך הקטן? מהי הגבורה הגדולה, מהי השנינה המושחזת, מהו התחכום המשעשע ויוצא הדופן שמפגינים מנחי התוכנית כשהם שמים לקלס קטע של הקראת שיר (טוב, לא ממש ברור, טוב, לא ממש קומוניקטיבי)? לגבורת השפנים הזו יש רק פירוש אחד - שירה (ואולי אמנות בכלל), אומרים לנו טל ובנאי, היא דבר נלעג ומגוחך. הפופוליזם הזול הזה, החכם על חלשים (כלומר על אנשים יוצרים, שאינם זוכים לשום חשיפה תקשורתית, אינם מועלים בכספי ציבור, ואינם מרעיבים במודע מיליון ילדים), אולי מביא צופים, אבל אותי באופן אישי הוא די מגעיל.
וכשטל ובנאי יפנו פעם את חצי השנינה שלהם לכיוון פחות פופוליסטי, אל מוקדי הכוח ובעלי השררה, למשל, תודיעו לי. אני אשקול את עמדתי מחדש.
▪ ▪ ▪
בגיליון הקודם כתבתי שמספר ההתנכלויות ליהודים בצרפת במשך שנה הוא פחות ממספר ההתנכלויות לאזרחים ערבים במדינת ישראל במשך שבוע, ושהתקשורת הצרפתית הרבה יותר רגישה להתקפות גזעניות מאשר התקשורת המקומית.
המשפט האחרון הזה עורר כמה תמיהות שאילצו אותי לעקוב במשך חודשיים אחר דיווחים עיתונאיים בשתי המדינות. אפילו קריאה שטחית בעיתונות הצרפתית מגלה, שדיווח על גילויי אנטישמיות הם תמיד כותרת בעמוד הראשון, מלווה בפרשנות נחרצת ומגנה. התקשורת הזו רגישה במידה רבה למסעות הכפשה (בלתי מוצדקים) של דוברים יהודים, ומוצאת את עצמה מתגוננת בטון מתנצל גם על ביקורת לגיטימית לחלוטין על ישראל.
כל זה, כמובן, אינו מעניינו של מדור זה. מה שמעניינו היא העובדה שקשה לדמיין שהתקפה ברוטלית על משפחה יהודית שלווה בחוף הים בצרפת, כזו ששולחת בסיומה כמה פצועים לאשפוז בבית-החולים, תעבור בשתיקה תקשורתית במדינה ה"עוינת" ההיא. אצלנו היא עוברת בדממה, ויותר מפעם אחת.
קשה אפילו לדמיין, במדינה ה"אנטישמית" ההיא, שכעשרת אלפים אוהדי כדורגל יקראו מדי שבת, במשך דקות ארוכות ואל מול מצלמות הטלוויזיה, "מוות ליהודים", מבלי שתפרוץ סערה תקשורתית שתלווה בתגובה ממשלתית וממלכתית הולמת. אצלנו, נחשו מה, זה קורה (וקורה וקורה) בדממה מצמיתה ממש.
לפני כמה שבועות תקפו מתנחלים כמה מתנדבים שסייעו לפלסטינים במסיק זיתיהם. כמה מהמותקפים הגיעו לבית-החולים עם פציעות בינוניות. בכמה אמצעי תקשורת קיבלתם דיווח על האירוע החמור הזה? (תשובה: משפט אחד ב"הארץ". זה הרי לא ניוז).
אז בהחלט כדאי שהתקשורת המקומית תפחית מעט את הטפת המוסר הצדקנית שהיא מייצאת למדינות אירופה.
▪ ▪ ▪
יש מין חיה תקשורתית כזו, עם מסלול קריירה עצמאי משלה, שנקראת "המקופח על-ידי התקשורת". בדרך-כלל מדובר בזמר או אמן פופולרי. זה מתחיל בכמה ראיונות שבהם הוא (או היא) קובל (או קובלת) על התעלמות תקשורתית. הוא פשוט "מקופח על-ידי התקשורת", למרות ההצלחה המסחרית או ההישגים האמנותיים או ההערכה הרבה שהוא זוכה לה בחו"ל או גלי החום והאהבה שהוא נתקל בהם ברחוב הישראלי (מחקו נא את המיותר).
וזה נמשך ונמשך. הוא "קופח על-ידי התקשורת" בכתבת שער ענקית בעיתון נפוץ, ושב ו"מקופח על-ידי התקשורת" בתוכנית טלוויזיה עתירת רייטינג, ובערב מחווה בשידור חי, ובפסטיבלים המוניים, ובפרסים יוקרתיים.
וכבר קשה לפתוח רדיו, טלוויזיה או עיתון, בלי להיתקל ב"מקופח על-ידי התקשורת" התורני התובע את עלבונו שוב ושוב, באותיות קידוש לבנה. עד שהוא הופך להיות הדוגמה האולטימטיבית ל"מקופח על-ידי התקשורת" גם בראיונות עם אמנים אחרים.
קחו, למשל, את צביקה פיק. הפסטיבל התקשורתי סביב קיפוחו התקשורתי (כביכול) הגיע בשנה האחרונה לשיאים חדשים. אז נכון שהיוצר המוכשר הזה היה מרוחק מהבון-טון התרבותי והביקורתי כשהכישרון לייצר להיטים קליטים נחשב פחות, ממש כשם שהיום, כשהכישרון לייצר להיטים קליטים נחשב יותר (ומלווה בנוסטלגיה קלת ראש), הוא במרכזה של הערכה וחשיפה חסרות תקדים. דווקא משום כך, הקובלנה הקבועה על "קיפוח על-ידי התקשורת" היא קצת מביכה, ובעיקר מיותרת.
אלא אם כן מישהו חושב שהתקפה על התקשורת תמיד תוסיף לו נקודות בדעת הקהל.
▪ ▪ ▪
לא מזמן נפטר הקריקטוריסט זאב. ההספדים עליו הדגישו תכונות אישיות כמו נעימות וחביבות, אבל, משום מה, ייחסו תכונות אלה גם לקריקטורות הפוליטיות שלו. הגדיל לעשות חבר למקצוע, שטען שהקריקטוריסטים הצעירים הם "הרבה יותר נשכניים".
כמי שגדל על הקריקטורה הפוליטית של זאב ב"הארץ" במשך שנים, ההערה הזו נשמעת לי, בלשון המעטה, קצת תמוהה, ומעידה יותר מכל על בלבול מושגים. הקריקטוריסטים ה"צעירים" הם יותר פרועים ואנרכיים, אולי, אבל, מבלי להכיר את האיש ודעותיו, ומקריאה (צפייה?) בעבודותיו בלבד, אין לי שום ספק בעניין נטיותיו: הסימפטיה הברורה לאורי אבנרי ("דון קישוט") ומטרותיו בשנות השישים, הסלידה מהכוחניות הבן-גוריונית והדמגוגיה הבגינית, האהדה לאשכול - וכמובן, ימי מלחמת לבנון, שבהן היתה הקריקטורה היומית נשכנית ונוקבת יותר מכל ה"צעירים" הקונפורמיסטים של היום גם יחד.
אם יש משהו שאי-אפשר להגיד על עבודותיו של זאב ז"ל, זה שהן היו לא ביקורתיות, חביבות, חסרות שיניים. זה נכון, אולי, על סגנונן (התרבותי והמנומס) אבל לא על תוכנן. עד כמה שקורא מן השורה יכול לשפוט.
גיליון 42, ינואר 2003