ב-7 באוקטובר נפל דבר בתקשורת הטלוויזיונית הישראלית – בתוכנית החדשות של רפי רשף הוצגה תוכנת מחשב "חדשנית", ה"מנתחת" את קולם של אישי ציבור ו"מודיעה" אם הנ"ל "דוברי אמת", "מתחמקים" או ש"הדברים אינם נכונים". זו הופעלה על קטעי ראיון עם נתניהו, מרדכי וערפאת, בנושא כשלון פעולת המוסד בירדן, כשהתוצאה מוצגת על מסך הטלוויזיה בפורמט גרפי של כיתוב לתמונה. שי בזק, דוברו של ראש הממשלה, ניסה להמעיט בערכה של הטכנולוגיה הזו, ואילו איש מחשבים צעיר, נציג החברה שפיתחה את הכלי, הגן עליה. בזק, כמובן, צדק, אבל שלא כהרגלו, היה חריף הרבה פחות מהנדרש.

"קומפיוטר גרפיקס", אחד העיתונים המקצועיים החשובים ורבי ההשפעה ביותר בקרב חוקרים ומיישמים של מדעי המחשב, הקדיש, אחרי מלחמת המפרץ, את מאמר המערכת שלו לדיון בחובתם המוסרית של אנשי המקצוע להבהיר ולהתריע מפני שימוש בהדמיות מחשב מחקות-מציאות באמצעי התקשורת האלקטרוניים.
אין הבדל עקרוני, טען העיתון, בין ציטוט מילולי של דובר צבאי לבין שידור של סרט וידיאו שהוקלט על-ידי טיל חכם, שיכול להיות מפוברק, משופץ, או גם תוצאה של שגיאת תוכנה. אבל בעוד שבהודעה מילולית מודגש מקור המידע ואופיו הציטוטי, נעדרים "ציטוטים חזותיים" כל מנגנון ביקורת ואתראה בפני זיוף או הטיה, בגלל הדמיון החיצוני בינם ובין קטעי חדשות מצולמים.

גם בתי-המשפט האמריקאיים נדרשים לסוגיה דומה, בהקשר בין שחזורים-כביכול של פשעים בעזרת תוכנה – החשש שסרט כמו-תיעודי, המציג את גרסת התביעה לגבי מהלך מאורעות אפשרי, ישפיע על חבר מושבעים יותר מנאום הגנה, והחרדה שספקולציות ממוחשבות בכלל תוצגנה כתחליפי מציאות "אובייקטיביים" מדירים שינה מלא מעט אנשי מקצוע רציניים ומעורבים חברתיות ואתיות.

באמריקה, באמריקה. לא כאן. כאן מוצגות מסקנותיה המפוקפקות של תוכנה לא ברורה באותה צורה שבה נוהגת מערכת החדשות הטלוויזיוניות לפרסם עובדות. כאן מטשטש רפי רשף את הגבול החיוני בין מה שקביל עליו כ"אמין" (כלומר הושג על-ידי כתביו וצולם על-ידי צלמיו, תוך ביצוע של מערכת בדיקות מקובלת ונאותה) לבין עדות חסרת בסיס של צד שלישי (ובמקרה זה: חבורה של מתכנני ומפתחי תוכנה!). וכאן נמנעים אנשי מחשבים באופן שיטתי ממתיחת ביקורת על שימוש לרעה בתוכנה, או מהצבעה על אופיים הרעוע והבלתי אובייקטיבי של שימושים כאלה.

התוכנה הפרטית שלי, אגב, זו שפיתחתי בשנים רבות של ניסיון בצריכת עיתונות, אומרת כך: בזק, נתניהו, מרדכי וערפאת "דוברי אמת". רשף "מתחמק" ואילו לגבי נציג חברת המחשבים, "הדברים אינם נכונים", ונודף מהם ריח רע של רדיפת כסף ופרסום.

▪ ▪ ▪

בתקופה האחרונה, למרבה הצער, עמדה מערכת התקשורת האלקטרונית פעמים רבות מדי בפני "אבל תקשורתי", זה שבא לאחר פיגוע חבלני, אסון או כישלון צבאי רבי-נפגעים. ובעוד שהשינויים במוזיקה ובלוחות השידורים בעקבות אבל זוכים לניתוחים ואף לביקורת, יש נושא עדין אחד שאותו לא אומרים בקול רם – זהו, ואת זה ממש לא נעים להגיד, עוצמת האבל. המדד הוא, במקרה זה, משך השינוי בסגנון השידורים ותוכנם, כמו גם היקפו של השינוי. וכאן, מה לעשות, במקום האחרון עומד שוק מחנה-יהודה הירושלמי, ובמקום הראשון עומדים פיגועים בתל-אביב ואסון השייטת. "הפעם האסון מחריד יותר, כי הוא קורה כאן, ממש ליד הבית", שידר פעם בהתרגשות (ובספונטניות) כתב צעיר של גלי-צה"ל אחרי הפיגוע בדיזנגוף-סנטר לאוזניהם המשתאות של תושבי קריית-שמונה וירושלים, ואף אחד מהממונים לא נזף בו. אף אחד מהממונים למעשה לא שמע בכלל את הצרימה הנוראה.

כי כמו בקריקטורה המפורסמת של ניו-יורק, מפת התקשורת הישראלית הממוסדת, ומפת האליטות בכלל, שמה את תל-אביב במרכז התמונה, ואת קריית-שמונה, ירושלים או בני-ברק הרחק באופק. לא בזדון, ולא מרוע לב, אלא בטבעיות בלתי ניתנת לערעור, מתקבל פיגוע בבית-קפה או מרכז קניות תל-אביבי בזעזוע תקשורתי עמוק יותר מאוטובוס או שוק ירושלמי למודי סבל, פוגע בלבה של הנהנתנות שביסודה של העיתונות התל-אביבית, כלומר הארצית. ממש מאותן סיבות שקבוצת הפועל תל-אביב נקראת בעיתונות הארצית "הפועל", ואילו הפועל חולון או ירושלים נקראו "ה. חולון" ו"ה. י-ם".

מאותן סיבות, לאחר הפיגוע בדיזנגוף נדחה משחק חוץ של מכבי תל-אביב (באילת!), כי "הבחורים בדיכאון", אבל מעולם לא נדחה משחק של הפועל או בית"ר ירושלים לאחר אירוע חבלני. ומאותן סיבות המפעל הכלכלי היחיד שקיבל פיצוי ממדינת ישראל על אובדן הכנסה בעקבות מלחמת המפרץ הוא מחלקת הכדורסל של מכבי תל-אביב, שזכתה למיליון שקל מידי משלם המסים עקב העברה של משחק בית אחד לאירופה. בקריית-שמונה יכולים רק לחלום על זה. קטיושות או לא, הם הרבה פחות ניוז. הרבה פחות "כאן, ממש ליד הבית".

▪ ▪ ▪

לסיכום חמישים שנות סיכומי ראש-השנה: במקום הראשון בקטיגוריה "הרגעים המשעממים של הסיכומים" מופיע, בפעם האלף, פרויקט "חמישים שנה בבידור" של מוסף "7 לילות". במחלקת "הרעיון הצפוי" מופיע, כמובן, "תרבות מעריב" עם "מצעד הפזמונים". מה עוד היה, הווה ויהיה לנו השנה? הצילומים המרטיטים, הזכרונות הגורליים, האנשים שהטביעו חותם, שירי השנה, ציטוטי השנה, חמישים הקריקטורות, הביקורות הקטלניות, שורות המחץ, הסרטים, הספרים, הצעצועים, הדוגמניות, הספורטאים, הרגעים המביכים, המתכונים הלוהטים, נשות שרים וראשי ממשלה, מדליקי המשואות.

וביום העצמאות יתכנסו יחד מסכמי השנה לדורותיהם, מכל העיתונים ואמצעי התקשורת. שם הם יבחרו את "מסכם השנה" של כל הזמנים, שיסכם, אחת ולתמיד, סיכום סופי ומוחלט את הישראליות. ואז הוא יבקש סליחה, בטקס חגיגי, מקוראי העיתונים, שחשבו פעם, בטעות, שעיתונות מעניינת צריכה קצת, מעט, טיפה, שמץ, קורטוב, קמצוץ של מקוריות. 

עמוס נוי הוא איש מחשבים

גיליון 11, אוקטובר 1997