מתוך תחקיר הטלוויזיה האוסטרלית (צילום מסך)

אחד ההישגים הנאים שעיתונאי יכול להתהדר בהם הוא כיפוף ידיהן של רשויות המדינה ושחרור של מידע שנקמץ בהן אל האוויר החופשי. על רקע זה נחגגת כעת ההחלטה להתיר לכלי התקשורת בישראל לצטט, להתפלמס ולשדר את התחקיר האוסטרלי על האדם שנאנסו לכנות "האסיר X" והתגלה, כך נראה, כסוכן חשאי בשם בן זיגייר, או בן אלון, או בן אלן.

ארמדה של כתבים, פרשנים, מומחים ובעלי דעה לעת מצוא יהגגו כעת על חוסר התוחלת שבחסימת מידע בעידן הרשת, על ארכאיותה של "ועדת העורכים" – אותו גוף וולונטרי של בכירי המערכות העיתונאיות המאשרר בעצם קיומו את קיומה של הצנזורה הצבאית – ובנסיונות קודמים להשתיק פרשות שחשפו את ערוותן של רשויות מדינה. מן האגף כבר צץ גם הלהג הקבוע על הנשורת הדיפלומטית, על מאמצי ההסברה הלאומיים ועל התגובות מסביב לגלובוס.

כך בדיוק קרה עם התרתה לפרסום של הדלפת מסמכי ענת קם, פרשה שהושתקה בצו בית-משפט, ביעבעה ברשתות החברתיות, במכלי גרפיטי של תל-אביבים מקושרים וברמיזות מעל דפיהם של עיתונים ואתרי חדשות אחדים, ובסופו של דבר הותרה לפרסום, פורסמה ונחגגה ברוטינה הקבועה.

נעים לדבר על טכנולוגיה ועל רשתות חברתיות, על גבולות הצנזורה בעידן גלובלי ועל חוסר התוחלת שבחסימת מידע. נעים להיזכר ולהזכיר את צעירי קהיר האמיצים בכיכר תחריר ואת התפתלותם מעוררת החמלה של עיתוניה הממסדיים של מצרים, את מסמכי ויקיליקס ואת הרדיפה אחר מפרסמם, את המלחמה חסרת הסיכוי בשירותי שיתוף הקבצים הפיראטיים. אלא שלפעמים זהו להג המשכיח כי צריך לדבר על דברים אחרים, על עצם העניין.

הרעש מסביב להשתקת פרשת ענת קם קבר את הגילוי המרכזי, הלא נעים, של המסמכים שמסרה לעיתונאי אורי בלאו, גילוי שפורסם בהרחבה ב"הארץ": צה"ל מורה לקציניו להפר את הוראת בג"ץ ולהתנקש במבוקשים פלסטינים ולפגוע בסובבים אותם גם כשאין בכך צורך מבצעי של ממש. הדמות המרכזית בתחקיר, אלוף פיקוד המרכז יאיר נוה, שרד את הגילוי ונותר נקי דיו מבחינה ציבורית כדי שניתן יהיה לקדמו מאוחר יותר לתפקיד סגן הרמטכ"ל.

כמו בפרשת קם, ובפרשות אחרות, לא יהיה זה מופרך להעריך כי הרעש והצלצולים סביב עצם חשיפתה של פרשת זיגייר וסביב כשלונה הנקודתי של ההסתרה הממלכתית ידחקו וישכיחו את הגילוי המרכזי של התחקיר האוסטרלי: הסוכן החשאי הישראלי-אוסטרלי שהושם מסיבות עלומות במתקן כליאה ברמלה שם קץ לחייו בתוך תא כמעט ריק, שכל פינה ממנו צולמה בכל רגע נתון, תא שבו שהה כל העת לבדו, תחת עינם הצופייה של שומריו.

מותו של הכלוא, כך מתבקש להסיק, התאפשר בעקבות אחת משתי אפשרויות: מחדל חריף של כולאיו, או תרומה מסייעת מצדם; בהעדר התייחסות רשמית מטעם המדינה, לא ניתן לפסול אף אחת מהאפשרויות הללו. זוהי השורה התחתונה הגלויה של הפרשה, שאת ראשיתה ואופן התגלגלותה – האוריינטציה המבצעית של זיגייר, העובדה שעשה דבר-מה שהצדיק את כליאתו – אולי לא נגלה לעולם.

העיסוק בצנזורה הצבאית, בקלות ובכניעות שבה מנפיק בית-המשפט הישראלי צווי איסור פרסום, באפשרויות הנפלאות שמציעה הרשת – אלו הן חדשות מאתמול.