כולם כבר יודעים מה זה ספין - מניפולציה מתוכננת של דעת הקהל, באמצעות השפעה על סדר-היום התקשורתי. יש סוגים שונים של ספין: חרחור מלחמה ובדיה/ניפוח של אויב חיצוני כדי להשכיח בעיות פנים קשות (פופולרי ערב בחירות); הסטה של ראיון משאלות בעייתיות ולא נעימות לנאום מוכן היטב על נושא אחר לגמרי (פופולרי בעת חקירות משטרתיות של אנשי צמרת).

ויש ספין מתוחכם במיוחד. זהו ספין של מלים. באמצעות בחירה קפדנית של מונחים, והתעלמות מכוונת ממונחים אחרים, מוגדרים האופנים שבהם נושא מסוים נתפס ומפורש על-ידי הציבור, וכך מועברים, בדרך מעודנת ומתוחכמת, מסרים המתבססים על פרשנות ותפיסת עולם מאוד מסוימת.

העיתונות הממוסדת היא המכשיר היעיל ביותר לביצוע ספין. כפי שהדגים פעם ב. מיכאל, כותרת כמו "הקבצן התגלה כ...מיליונר" רומזת, בעצם ניסוחה, ששיעור מסוים של הקבצנים הם בעצם מתחזים. היא מטילה, במסר הבלתי מפורש שלה, דופי בציבור הקבצנים (וחשדנות כלפי העניים בכלל). היא מקילה בכך על רגשי האשמה שקבצנים עשויים לעורר אצל אנשים רגישים. כותרת אחרת לאותה ידיעה: "המיליונר מכפר-שמריהו התחזה למקבץ נדבות" - מספרת סיפור אחר לגמרי, סיפור על עשירים שלחמדנותם אין שום גבול מוסרי. היא עשויה ללבות רגשות של קיפוח וזעם כלפי תושבי שכונות הווילות בכלל. העיתונות העברית, אגב, נוטה בבירור לכותרות מהסוג הראשון.

הסיקור העיתונאי של פעולות המחאה שהחלו עם ויקי כנפו היה רווי בהפעלות ספין, חלקן מודעות וגלויות, כמו קריאתו של נתניהו (שנחשב אשף הספין המקומי, בדומה ליריבו שרון) לציבור האמהות המוחות "ללכת לעבוד". אבל חלק לא מבוטל ממנו התבצע על-ידי בחירה טעונה של מלים ומונחים. וכרגיל במקומותינו, כמות המאמרים שניסו בכלל להביא את התשתית העובדתית הרלבנטית, שתסייע לאזרח ממוצע להבין את גל המחאה הזה, בטל בשישים בתוך ים של עיתונות שמטפחת את "הסיפור האנושי" כמו גם "דעות אישיות", מפוקפקות וחסרות הנמקה.

איור: אסף חנוכה

ניקח, לדוגמה, שלושה מונחים תקשורתיים שמשמשים את הדיון הציבורי כפי שהוא משתקף בתקשורת:

"אמהות חד-הוריות":
למי שלא יודע ולא מבין, למונח הזה, בחוגים רחבים, יש הקשר מיידי לאמהות חד-הוריות מבחירה ומרצון (למרות שרובן, אגב, גרושות, אבל למי אכפת מעובדות). הוא כולל גם, למרבה הצער, איזו רמיזה קלה על מוסריותן של הנשים האלה. השימוש השיטתי במונח הזה מעביר, באורח לא מודע, את הדיון מהתוכנית הכלכלית - אל קורבנותיה: ציבור נשים חסר אחריות, עם מוסריות מפוקפקת (את הדיבור הזה אפשר לשמוע ברחוב, באוטובוס, בבית-הכנסת). אפשר בהחלט לדמיין שמונח מדויק עובדתית הרבה יותר - "אמהות מפרנסות" (כלומר אמהות שפרנסת ילדיהן היא כולה עליהן) - היה משנה גם את ההדגשים שבדיון הציבורי ומפנה אותו למקומות אחרים - אל שכר עבודה ושכר מינימום, אבטלה, יוקר המחיה הכרוך בגידול ילדים, ואפילו אל האבות, שהתנערו מהאחריות הכלכלית לגידול ילדיהם. יש לי הרגשה שזה היה נשמע אחרת.

"קצבאות":
החתום מטה, ששכרו ממקם אותו בעשירון העליון של השכירים, קיבל בחודש האחרון הרבה כסף מאוצר המדינה במשכורת הנטו, וזאת במסגרת עדכון מדרגות המס שנגזר מהתוכנית הכלכלית. למרות שהתוכנית לקחה כסף מוויקי כנפו וחברותיה והעבירה אותו למשתכרים מבוססים, אף אחד לא קורא לכסף הזה "קצבה". "קצבה" היא סוג של מענק, ומהדיון ב"קצבה" של האמהות המפרנסות נגזרים מיד דיונים על "פרזיטיות", "עידוד לעבודה" ומה לא. אין לי ספק שאם המדינה היתה מעניקה לי את הכסף כ"קצבת העשירון העליון", ואילו הכספים שנלקחו מכנפו ודומותיה נקראו "הקלות לאמהות מפרנסות", היינו זוכים לדיון ציבורי מסוג אחר לגמרי.

"פקידי האוצר":
נוח ונעים לה, לעיתונות למיניה, לתאר עימותים כאלה כמתחוללים בין קבוצה נפגעת לבין "פקידי האוצר", אוסף עלום-שם של טכנוקרטים, הפועלים בשם חוקי ה"כלכלה". אבל התוכנית הכלכלית, ותקציב המדינה שבישר אותה, התקבלו על-ידי רוב גדול של נבחרי ציבור בשר ודם, ממש כמו החקיקה החברתית המושמצת כל-כך. את החשבון של נפגעיה יש להגיש לפוליטיקאים, ומהם יש לתבוע הסבר על האופנים שבהם הם תופסים את תפקידיה החברתיים והכלכליים של המדינה. לא הממונה על התקציבים באוצר, ואפילו לא נתניהו, אינם ה"צד" הנכון בעימות הזה.

זהו ספין. יש סיפור אחד, על תוכנית כלכלית שתמכו בה רוב מוחלט של נבחרי הציבור שלנו, המקצצת ללא חמלה בכספים שהועברו לשכבות חברתיות חלשות, ומעבירה אותם לשכבות מבוססות, ועל אמהות מפרנסות המתמודדות עם אבטלה מתוכננת, עם כיסי אבטלה אזוריים, עם יוקר מאמיר במכוון של שירותים חברתיים (רפואה, חינוך), עם שחיקת שכר, ועם אבות שמסרבים, או אינם יכולים, לשאת בנטל. ויש סיפור אחר, שאותו מספרים עמודי החדשות של העיתונות בהתלהבות: על "אמהות חד-הוריות" שמתמודדות עם "פקידי האוצר" על המשך קבלת "קצבאות". ההבדל בין הסיפורים האלה הוא גדול למדי.

▪ ▪ ▪

מכירים את "פרדוקס האוויל"? כבר מחברו הנבון של ספר משלי התחבט ללא הכרעה בשאלה הקשה של מה, לעזאזל, עושים עם התבטאויות של טיפשים. "אל תען כסיל כאוולתו, פן תדמה לו גם אתה", הוא מתריע (בצדק) ומיד חוזר בו (גם כן בצדק): "ענה כסיל כאוולתו, פן יהיה חכם בעיניו".

לעיתונות המקומית יש ריטואל קבוע ודוחה, שבו היא מצליחה להוציא אמירה די אידיוטית מאיזה אייטם רכילותי/תרבותי תורן, ולחולל סערונת ציבורית שדועכת לה לאחר זמן קצר. זה הצליח לה עם מאיר אריאל, אריאל זילבר, אורי ליפשיץ, חיים חפר. ועתה מופיעה בתפקיד דומה עירית לינור, שאמרה ברדיו ש"אין דבר כזה, תרבות ערבית".

אז מצד אחד, כמו שהמליץ החכם מכל אדם, גילוי נלעג כזה של בורות, שאינה רק גאה בעצמה אלא אפילו מובילה לקביעת עמדה נחרצת וחד-משמעית, אינו ראוי לתגובה. מפני שתגובה, כל תגובה, היא לא פחות טיפשית: ראשית, מפני שהיא הופכת שטות לדבר-מה ראוי לדיון, ושנית, מפני שהיא אומרת שדעתה של עירית לינור בנושא זה צריכה לעניין אותנו (והיא לא, וגם לא דעותיו של ליפשיץ על הומואים ושל חפר על מרוקאים).

ומצד שני, כמו שהמליץ החכם מכל אדם, שתיקה היא גרועה לא פחות: מפני שהאוויל משוכנע אז שהוא אמר איזו אמת כמוסה ועמוקה, שאיש לא העז לומר לפניו. אביב לביא, ב"הארץ", הלך בדרך זו, ומנה בעבור הלינורים רשימה לא מייצגת של נציגי התרבות הערבית. התוצאה, לצערי, היתה מביכה בעמדתה המתנצלת כמעט כמו האמירה המקורית.

האמת היא שסוג זה של בורות יהירה ודעתנית אף פעם אינו ראוי לתגובה, כי שום טיעון מנומק היטב לא יזיז את הכסיל מעמדותיו. חיים חפר ימשיך לחשוב ש"אנחנו נתנו לעולם את איינשטיין", כאילו קו ישיר מוביל מ"ילקוט הכזבים" לתורת היחסות הכללית, ועירית לינור תמשיך לחיות בעולם שבו "שירת הסירנה" ושירי "אירוויזיון", לצד שייקספיר ודנטה ובטהובן, נמצאים בצד אחד של התרבות, ואילו נגיב מחפוז ומחמוד דרוויש ועבד אלווהאב ופיירוז שייכים למקום אחר.

היחיד שירוויח מתגובה הוא הנוהג העיתונאי הנפסד הזה, שמערב פרובוקציה ורכלנות לבליל מעצבן אולי, אך בלתי ראוי למאכל אדם. 

עמוס נוי הוא איש מחשבים

גיליון 46, ספטמבר 2003