בימים הרחוקים של תחילת שנות השמונים, בעודי בוגרת אוניברסיטה טרייה ועורכת בדימוס של עיתון הסטודנטים "פי האתון", רציתי מאוד להיות עיתונאית - אני כבר לא זוכרת למה. אולי מפני שזה המקצוע היחיד שהיכרתי - שני הורי היו עיתונאים, מה שהיה אמור להוביל אותי דווקא להתרחק מעיתונאות כמו מאש, אבל כנראה שבמקרים מסוימים גנטיקה גוברת על היגיון.

כבר שימשתי כעורכת בפועל של מקומון "מעריב" הירושלמי דאז, מקושרת היטב לשטח (בבית לימדו אותי שמוכרחים להתחיל מלמטה), עם שאיפות ברורות לכיוון של כתיבה, כאשר קיבלתי "טיפ" יקר ערך מאשת יחסי-הציבור של מלון "המלך דוד": אינגריד ברגמן, השחקנית הנודעת, נמצאת במלון "אינקוגניטו", בלי פרסום ויחסי-ציבור, בהכנות לקראת הסרט "גולדה", שבו כיכבה לימים בתפקיד הראשי.

"זו ההזדמנות שלך", אמרתי לעצמי, ובאינסטינקט (ותמימות איומה) של צעירים תאבי פריצה, לקחתי עצמי ללובי של "המלך דוד", עם צלם, מבלי לומר לאיש. שעות ישבתי שם וחיכיתי שתגיע - ולצדי כתב הקולנוע דאז של "ידיעות אחרונות" שתיאם, מסתבר, פגישה מראש עם הכוכבת. זה לא הפריע לי בכלל. לו, כפי שיובן בהמשך, הפרעתי מאוד. ובצדק, מבחינתו. בארבע אחרי הצהריים היא אכן הופיעה, אינגריד ברגמן הגדולה - באה לבדה, מבוגרת ושברירית.

בניגוד לדימוי המקובל, הייתי בחורה עם חינוך יקי טוב מהבית, ודאי לא מהסוג שיכשיר אותי להסתער על סלבריטיז, ועוד בלי הזמנה מוקדמת. ובכל זאת, מצאתי את עצמי ניגשת לברגמן בפיק ברכיים, מציגה את עצמי, ושואלת אם אפשר להחליף איתה כמה מלים. "sure", ענתה לי ברגמן במפתיע, שילבה את זרועה בזרועי, והובילה אותי לאחד השולחנות בלובי. אשה נחמדה שכמותה.

שאלתי וכבר אינני זוכרת מה היא ענתה לי, אבל היתה שיחה, היו שאלות ותשובות שרשמתי, ובסיומה קמתי, ודאי סמוקה ונרגשת, ממהרת למערכת להעביר את ההישג הלא ייאמן שלי. "ואל תשכחי לכתוב שהיא היתה אשתו של אינגמר ברגמן", זרק לי הכתב לענייני קולנוע של העיתון המתחרה עצה ידידותית.

שמעתי - וכתבתי. הראיון הקצר שלי עם ברגמן הופיע למחרת בהבלטה, בעמוד האחורי של "מעריב". זה היה הפרסום הראשון שלי בעיתון הארצי. זה היה יכול להיחשב הישג נאה של כתבת צעירה ואלמונית, אלמלא הפשלה: אינגריד ברגמן מעולם לא היתה נשואה לאינגמר ברגמן. היא היתה נשואה לרוברטו רוסליני, פרט שכל מי שמבין מעט בקולנוע יודע, כפי שטרח להבהיר לי למחרת בנזיפה אחד העורכים הבכירים בעיתון. לא עלה בדעתי אפילו לתהות כיצד זה לא תפס אף עורך בדסק את הטעות ההיא. חידה עגומה שפתרונה היחיד הוא שלעולם אין לסמוך על העורכים שיתקנו לך את הטעויות. הייתי צעירה, הייתי מתחילה, ותחושת ההישג התחלפה בבושה צורבת (וקצת חסרת פרופורציות), שליוותה אותי חודשים ארוכים. מצד שני, העובדה שה"סקופ" הראשון שלי היה גם הפשלה הראשונה שלי היתה לקח יעיל מאוד.

אינני יודעת אם לעיתונאים מתחילים יש אלוהים (לפי המצב בשטח נראה לי שלא), אך אם הוא ישנו - נראה שהוא דאג ללמד אותי כמה שיעורים שהפנמתי היטב, והיום אני מעבירה אותם הלאה, לסטודנטים לתקשורת: ראשית - לבדוק, לבדוק ושוב לבדוק; לא להתבייש להתקשר שוב, לא להתעצל לפתוח ספר, או להטריד שוב את הארכיון. שנית - לא לסמוך על עורכים שיצילו אותך מפשלות (להפך, הם עוד עלולים להכניס אותך לתוכן), ושלישית - גם על עמיתים אין לסמוך, במיוחד (אבל לא רק) אם הם מהעיתון המתחרה.

כמובן, אינני יודעת מה קורה לפרחי העיתונות שאני מלמדת כשהם יוצאים לשטח. אחרי הכל, אני באה מעידן קדום, שבו טעות בכתבה נחשבה לכתם מקצועי. היום, על-פי מה שנראה, טעויות עיתונאיות הן עניין כמעט טריוויאלי. אבל זה, אם אני לא טועה, כבר נושא לכתבה אחרת.

טל בשן היא חברת מערכת "מעריב"

גיליון 19, מרץ 1999