כשאהוד ברק התמנה לרמטכ"ל והתחיל לאייש את הנדבך העליון של הפירמידה הצה"לית באנשי סיירת מטכ"ל בפרט והצנחנים בכלל, הייתי כתבת לא ממש ותיקה במוסף סוף השבוע של העיתון "חדשות" זצ"ל. העיתונאי רונאל פישר שימש פה לבכירי השריון הממורמרים בכתבת שער שכותרתה "השחורים נגד האדומים", ושבוע לאחר מכן התבקשתי להביא את תגובת הצנחנים. קצינים בכירים מפה ועד הודעה חדשה הגנו, בחירוף נפש מנומק היטב, על ברק שמקדם את הראויים יותר, המוצלחים יותר, בעלי החשיבה הצנחנית החי"רית המתוחכמת, ואפילו עשו אאוטינג לכמה מה"שחורים" שהם בעצם "אדומים" בתחפושת.

איור: לירון בר-עקיבא

אחד המתראיינים, קצין בכיר, מוכר, שרמנטי וכריזמטי במיוחד, הגדיל לעשות ותקף קשות, ישירות ובאופן אישי את "מר שריון", האלוף במיל' ישראל טל (טליק), מי שנחשב פרה קדושה, גיבור שאיננו שנוי במחלוקת ודמות נערצת מקיר לקיר ששום דופי מעולם לא דבק בה. לא זכורה לי ההתנסחות המדויקת שלו - ארכיון "חדשות" ארוז למשעי במרתפי בניין "הארץ" ואין כמעט גישה לאוצרותיו - רק נימתם, חריפותם, הזלזול שהיה שזור בהם, והשורה התחתונה לפיה טליק הוא פחות או יותר אבי כל חטאת, זקן מריר שאבד עליו הכלח, שאחראי אישית לכך שצה"ל עדיין תקוע בתיאוריות לוחמת שריון ארכאיות. הקצין הבכיר הנ"ל אף מתח ביקורת על יצחק רבין, שממשיך להחזיק בטליק כיועץ מיוחד, ותהה שמא מדובר בסיבות שאינן, בלשון המעטה, ממין העניין. השילוב בין קשריו החמים של הקצין הבכיר עם טליק, שהיו עובדה ידועה, ובין דבריו החריגים והחריפים כל-כך הביא להחלטה שיש לפרסם אותם למרות שנאמרו בעילום שם. הוצאנו אותם אפילו לבוקסה, שקיבלה כותרת מושכת עין.

הריקושטים על עוגמת הנפש שנגרמה לטליק הגיעו מיד, ובעקבותיהם לחצים מסיביים של ידידיו הרבים לחלץ ממני את זהות הקצין הבכיר כדי שיוכלו להחרים אותו. הקצין, אגב, היה עד כדי כך בטוח בי שאפילו לא טרח, משפרצה הסערה, לחזור ולוודא שלא אחשוף אותו. שבוע לאחר מכן פגשתי במקרה את טליק בחניה של משרד הביטחון, והוא החל למנות באוזני בהתלהבות רבה את שמות הקצינים הבכירים והזוטרים, מכל יחידות הצבא, שהתקשרו אליו מלאי זעם והתמרמרות על דברי הקצין. מובן שאחד הראשונים שחש מיד לביתו, רועד מזעם, לתמוך בו בשעתו הקשה, היה אותו קצין שעל זהותו המשכתי לשמור בקנאות למרות הבחילה שאחזה בי. זמן קצר לאחר מכן הרצה הקצין בכינוס בנושא צבא ותקשורת, ותקף בין השאר, בנאום חוצב להבות, את קציני צה"ל המבקרים את המערכת ובכיריה שלא בשמם. "או שתדברו בשמכם ואפשר יהיה להתווכח איתכם או שתשתקו, פחדנים", אמר, פחות או יותר. בהזדמנות חגיגית זו הוא גם תקף את העיתונאים שבעבור כותרת עסיסית מספקים מחסה לבוגדנות מוגת לב מהסוג הגרוע ביותר, ואף הגדיר את המחסה כזמני בלבד יען כי עיתונאים הם כידוע עם בוגדני וזהות הנותנים בהם אמון סופה שתיחשף.

כשהסתיים הכינוס המתנתי לו ביציאה. "את לא מבינה כלום, אבל אני עפר לרגלייך, בובה'לה", הוא אמר לי, חיכך קצרות את גב ידו המסוקסת בלחיי, סובב אלי את הגב ונבלע בתוך חבורת פקודיו, עובדיו וידידיו. ואני הלכתי לשירותים והקאתי. האיש, אגב, לא קודם לתפקיד שאליו נשא עיניו, ופרש מצה"ל. על-פי הגרסה הרשמית, נומקה ההחלטה האישית בתחושתו כי מיצה את עצמו, אבל האמת היתה אחרת: הוא מאוד רצה להישאר ולהעפיל מעלה-מעלה, ואף הפעיל לשם כך מכבש לחצים על מקבלי ההחלטות. ומי התייצב בראש הלובי להשארתו וקידומו? אכן, טליק. מאז אנחנו נפגשים מדי פעם באקראי באירועים שונים, ותמיד שמור אצלו עבורי אותו חיוך קטן שאומר לי חד וברור: אל תטעי, בובה'לה. זה אני שמחזיק אותך בביצים, לא את אותי. והוא צדק. אסור היה לי לפרסם את הדברים, סנסציוניים ככל שהיו. יש למישהו דברים תקפים לומר, יתכבד ויאמר אותם בשמו. ואם לא - אז לא. אבל מרגע שהסכמתי לתנאי הפרסום, אני מחויבת להם, ולכן שותפה למשחק הדו-פרצופי שלו.

עמירה שגב היא עיתונאית ב"הארץ"

גיליון 34, ספטמבר 2001