השעה היתה קצת אחרי 4:30 לפנות בוקר, באולפן המאולתר של גלי-צה"ל במרכז התקשורת הענק בלב מדריד. ועידת השלום כבר היתה בעיצומה. הפרש השעות מול תל-אביב הכתיב לוח זמנים רצחני לאנשי רדיו: "יומן הבוקר" בשבע, אנסקי פותח שידור בשש, כלומר בשעה חמש לפני שעוננו.
חומר אמיתי, כידוע, יש מעט מאוד באירועי ענק מן הסוג הזה: אחרי נאומי הפתיחה והזדמנויות הצילום למיניהן, נותרנו עם עשרות שעות שידור ואפס חומר, כמעט.
אבל גלי-צה"ל, כידוע, מדברים מהשטח. כל הזמן. רפי רשף ואני הובלנו את השידורים ממדריד. נתן גוטמן היה כתבנו המדיני. גיא זוהר היה העורך במקום. ההתחלה, מבחינתנו, היתה טובה: הספרדים אמנם לא הבינו שהצבא הישראלי צריך אולפן, אבל טכנאינו המצוינים הזדרזו לאלתר. את שידורי המליאה גנבנו מ"קול אמריקה". את החלל הצפוף במרתפי האתר כבשנו בסערה. בלילה שלפני הפתיחה עוד סחבנו כבלים לכל כיוון. אדומים ממאמץ חלפנו על פני עמיתינו המגוהצים מקול-ישראל. שעה לפני טקס הפתיחה עוד עסקנו בנסיונות כושלים לשלוח אות חיים רדיופוני לתחנה ביפו. הנקמה, עם זאת, לא איחרה לבוא: אחת ההחלטות הראשונות שקיבלנו במדריד היתה לשכור שני טלפונים סלולריים לצורכי שידור. זו היתה הברקה: הפטנט הסלולרי היה אז בחיתוליו. הביורוקרטיה המפוארת של רשות-השידור לא חלמה על אישור ההוצאה לחברינו מן הרדיו הממלכתי. זריזים וחצופים, כמו תמיד, שידרנו למאזיני גל"צ מכל מוקדי ההתרחשות, בזמן אמת.
ואז, באותו בוקר קר וערפילי, 4:30 שעון מדריד, יומיים אל תוך דיוני הוועידה, עמדנו פנים אל פנים מול הרגע הקשה מכולם: הבנו שפשוט אין לנו מה לומר. אפס. ריק. שום כלום. פשוט אין. רפי זרק, "תום פרידמן". גיא בירר תוך רגע את הטלפון במלון.
את הפנייה עצמה, זה היה ברור, אעשה אני, מחזיקת תיק הראיונות באנגלית בתחנת השידור הצבאית. אף אחד מאתנו לא עצר להביט בשעון. אף אחד, חוץ מתום פרידמן. הפרשן המדיני הבכיר של ה"ניו-יורק טיימס" ידע שניתוחיו המבריקים יכולים לרתק את מאזינינו באזור חיוג שדרות ירושלים, אבל הוא לרגע לא חשב שצריך להעיר אותו בשביל זה בחושך. אין לי כוונה לחזור כאן על גל הברכות ששטף אותי מן הצד השני של הקו. האמת היא שאת פרטי השיחה ההיא הדחקתי חזק ועמוק במהלך השנים. אבל נדמה לי שפרידמן כעס. ובצדק.
הנה לקח ספציפי שלמדתי באותו בוקר דל-אייטמים במדריד: יש חיים מחוץ לבועת הזכוכית שתוחמת את אולפן הרדיו. יש אנשים שם בחוץ, וחייהם מתנהלים על-פי שעון נורמלי, שפוי, שלא מחויב בהכרח ללוחות השידור ולהיסטריות ה"גל פתוח" למיניהן. גם לא לאגוצנטריות המסוימת של שדרים שטופי אמביציה.
כמעט עשר שנים עברו מאז. פרידמן היה, ועודנו, אחד העיתונאים החשובים בעולם. אני משתדלת לעקוב אחרי כתיבתו, בטח בהקשר המזרח-תיכוני. פה ושם ראיתי אותו מתראיין לטלוויזיה הישראלית, וצפיתי בו בעיניים כלות. הוא אולי לא זוכר את התקרית ההיא, אבל לי לא היה עד עכשיו האומץ לנסות שנית. בטלפון אז הוא נשמע כמי שיתקשה לסלוח.
אז את פרידמן הפסדתי, אולי, אבל הרווחתי שיעור קטן:
א. מותר להביט בשעון לפני שמעירים אדם חף מפשע באמצע הלילה.
ב. ברומטר הלחץ בתחומי האולפן מייצר שינויים ביולוגיים מסוכנים בגופו של האדם המשדר. חשוב לדעת את זה, ולהיערך בהתאם.
ג. וזה הלקח הרחב יותר, שקיבל עם השנים חיזוקים מטעויות מצטברות: להט השידור הוא, בדרך-כלל, יועץ רע. המדיום האלקטרוני תובע להט כזה, אבל לא מביא בחשבון את מחירו. זה מחיר השאלה התוקפנית מדי לרמטכ"ל אחרי פיגועים קשים, מחיר אי-הרגישות לפרטיותו של פצוע או לגבולות החשיפה של הורה שכול.
אין, כמובן, מרשם טוב לגמילה מן הלהט המשכר והמסוכן הזה. אבל מודעות גבוהה יותר עשויה לעזור. אפשר גם לחשוב רגע אחד לפני שמרימים את הטלפון בשעת בוקר מופרכת, בתור התחלה.
גיליון 30, ינואר 2001