תחילתו של הסקופ האבוד היתה בחוף הים של הרצליה בסוף שנת 1985. בהרגל שאני עצל כבר מזמן להתמיד בו, באתי לשם כמדי בוקר עם זוג חברים לריצה ורחצה, ואת מי אני רואה שרוע על החול אם לא את ראובן חזק, המשנה לראש השב"כ. ראובן, צ'וצ'ו בפי ידידיו (שלא נותר לו אז יותר מדי פנאי בשבילם), היה באותם ימים מהבחורים המצוינים העסוקים ביותר במדינה. ים? שרוע? בבוקר?

כשרצה ידע יפה להיעלם. רק כעבור זמן אמרתי לעצמי שבמקרה ההוא, על-פי דרך הסתרים שלו, השתוקק בעצם להיחשף. אבל חזק סירב להסביר מה עשה שם, מה הרחיק אותו מהמשרד. הוא אמר משהו בלתי משכנע בעליל על חופשה. לעיני ידיד ותיק הוא נשמע בהחלט לא טוב. הוא נראה שכוב על האדמה ביותר מאשר מובן אחד. הנחתי לו. כשראיתי אותו שוב למחרת כבר לא הרפיתי. לבסוף, תחת לחץ בלתי מתון, הציע לי לחשוב על מלה אחת. "תחשוב על 'גרינפיס'", אמר.

ארכיון "הארץ" סיפר דברים מעניינים על התנועה האקולוגית התוקפנית. פרשה עכורה נפרשה חודשים אחדים לפני כן בפריס סביב הטבעתה של ספינת "גרינפיס" בדרום האוקיינוס השקט, ליד ניו-זילנד. הנשיא מיטראן נאלץ לפתוח בחקירה. התברר בה ששר ההגנה הצרפתי היה מעורב בהוראה. מיטראן לא חף מידיעה מוקדמת אך השליך למדורה את המיניסטר שלו ואת סוכניו וביניהם, כמובן, סוכנת יפהפייה, שהואשמו בהטבעת הספינה ובהריגה של אחד מפעילי הארגון.

תחת עינויי השאלות שלי נתן צ'וצ'ו רמז אמיץ: דרושה חשיפה של פרשת טשטוש בדרגים העליונים. אבל אז? מה לעניין ההוא ולשב"כ? רק כעבור שנים שמעתי – לצורכי צנזורה נוהגים לומר שמידע על הנושא הרגיש הזה בא ממקורות זרים – כי ישראל ערכה באותו זמן את ניסוייה הגרעיניים באוקיינוס השקט בשותפות עם פריס ותחת מסווה הפיצוצים של צרפת עצמה. האפשרות המרתקת חלפה בראשי כבר אז בגרסה חלקית: המשנה לראש השירות מתקומם נגד איזו מעורבות ישראלית בפרשה הצרפתית. רק עיתונאי שיעי יתאבד בניסיון להעביר סיפור נחמד כזה דרך צנזורה היסטרית. וצ'וצ'ו, אחרי שאמר "גרינפיס", שמר באדיקות על זכות השתיקה.

צלצלתי לאיתן הבר. ראש הלשכה של שר הביטחון רבין בממשלת האחדות של יצחק שמיר, חש תמיד, בדרך-כלל בצדק, שסיפורים כאלה לא יכולים להיות אמיתיים אם לא שמע עליהם. קורה משהו לא טוב בשב"כ? השמטתי את פגישת החוף עם חזק. לא שהוא יודע. ביקשתי שיתעניין והוא חזר למחרת עם חיזוק להנחתו: לא שמעתי, משמע אין. אבל עיקשות השאלה עוררה בו סקרנות. אחרי מלות ביטול אחדות על ההשערה הפרועה הסכים לברר אצל השר. גם רבין לא ידע על שום בעיות בשב"כ. הטעות שלי היתה בקיצוץ כנפי הדמיון; אם איש רציני כחזק – ועבד לעבודתו החשאית – החליט להסתלק ממנה, אז מה אם רבין לא יודע?

באותו זמן כבר סערה בצמרת השב"כ פרשת ההריגה של שני מחבלי אוטובוס קו 300 והניסיון הפלילי להעלים אותה. חזק ושני חבריו, ראש האגף לריגול נגדי פלג רדאי וראש אגף המנהלה רפי מלכא, החליטו ללכת באש נגד הבוס שלהם, אברהם שלום, שאישר את ההריגה. בנסיבות של מקרה כזה, הרבה מאוד זמן חלף עד שפורסמה הידיעה הראשונה על השערורייה. את הסקופ של הכתב, אמיר שביב, שמע חזק עצמו ב-21 במאי 1986 במכונית, במהדורת הטלוויזיה שהועברה ברדיו. ומי לא פרסם את הידיעה על אף שידע הרבה לפני החשיפה בטלוויזיה? עורך "מעריב" עידו דיסנצ'יק. היה לו על כך מאוחר יותר הסבר מצד הפטריוטיות והאחריות הלאומית.

החשיפה הצנועה שלי, תיאטרלית כמו התחלת הסיפור, היתה בדרמת הטלוויזיה שעשו אורי ברבש ומוטי לרנר על הפרשה כעבור עשר שנים. אחת התמונות הראתה את דורית בייניש, המשנה לפרקליט המדינה, בדיון פנימי נרגש עם היועץ המשפטי יצחק זמיר, פורסת את "הארץ" אל המצלמה וקוראת מאמר שכתבתי בדרישה להוציא החוצה את כל פרטי הפרשה. בייניש, על המסך, פרצה בבכי.

גדעון סאמט הוא חבר הנהלת מערכת "הארץ"

גיליון 31, מרץ 2001