לפני כ-18 שנה הוזמנתי לשיחה בלשכתו של מנהל באחד מכלי התקשורת האלקטרוניים. בימים הרחוקים ההם, קודם למהפכה התקשורתית הגדולה, היה מספרם של אלו קטן, ועל כן חשיבותם העצמית היתה גדולה מאוד. עם זאת, העלמת שמו של המנהל לא נועדה לשמור עליו, אלא לטשטש את גבולות טמטומי.

הייתי אז בתחילת דרכי העיתונאית, מופקדת בעיתוני על סיקור הרדיו והטלוויזיה. הלהט המקצועי הראשוני עמד בסתירה חריפה לחשיבותו האמיתית של הנושא, וטוב שכך. כל אחד אמור הרי להרגיש כי התחום שעליו הופקד הוא בעל חשיבות עליונה. אלא שגם לתחושה זו, כפי שלמדתי על בשרי, רצוי לשים סייגים של היגיון.

איור: מיכל צרי

השיחה בלשכתו של המנהל התנהלה בנינוחות גדולה. האזנתי בקשב רב למעט הדלפות זניחות ולהרבה דברי רהב, שילוב מקובל בעולמנו המקצועי. לפתע צלצל הטלפון על שולחנו של המנהל. המזכירה בחדר הסמוך הזעיקה אותו לטפל באיזה עניין שנתעורר לפתע. "מיד אשוב", אמר המנהל, ויצא.

ככל שהתארכה היעדרותו, כך הלכה והתקצרה סבלנותי. בהיתי בערימת הניירות שעל שולחנו, עד שהבחנתי לפתע במסמך בעל חשיבות יתרה: לוח השידורים החדש של אותו כלי תקשורת. אל יקל הדבר בעיניכם. תחנות השידור הבודדות היו אז אכן מדורת שבט שמיקדה את מלוא תשומת הלב, וכל שינוי בדפוסי פעולתן עורר עניין ציבורי. מה עושים?

בעיני רוחי כבר ראיתי את הפרסום הבלעדי, אך בו בזמן נמלאתי אימה ממעשה הגניבה. שום דבר בתוכנית הלימודים של החוג לתקשורת באוניברסיטה העברית, כור מחצבתי, לא הכין את העיתונאי המתחיל לדילמות מסוג זו. הקולנוע, לעומת זאת, הוא בית-ספר מסוג אחר. כמו על מסך גדול חלפו לנגד עיני חושפי פרשת ווטרגייט, גיבורי פרסומם של מסמכי הפנטגון. ועכשיו אני - ולוח השידורים. בתנועה נחרצת נטלתי את המסמך, קיפלתי אותו קטן קטן ודחפתי לעומקי התיק. אז שילבתי רגל על רגל, הצתתי סיגריה (בימים הרחוקים ההם העישון היה מותר בכל מקום), וחיכיתי.

כעבור כמה דקות חזר המנהל ללשכתו. "איפה היינו?", שאל בפיזור נפש. גם לי לא היה מושג איפה בדיוק היינו, שהרי בין לבין עברה עלי חוויה עמוקה. המנהל ניסה לקשור את חוטי השיחה, תוך שהוא מדפדף בעצבנות בערימת הניירות. "הכנתי בשבילך את לוח השידורים החדש שלנו", אמר, "משום מה, אני לא מוצא אותו". בן רגע הבנתי את גודל הפשלה. לא זו בלבד שגנבתי מסמך בלתי חשוב בעליל, אלא שגם לא אוכל לפרסם אותו בלי לחשוף את עומק הבושה. הבושה, אגב, לא קהתה עם השנים. מדי פעם אני מספרת את הסיפור הזה לתלמידי בחוגים לתקשורת, מתקשה להסביר מה הלקח. לבד, אולי, מן הצורך להפעיל מדי פעם גם שכל ישר.

כעבור שנים פגשתי עיתונאי אמריקאי בכיר שהיה מעורב בהדלפתם של מסמכי הפנטגון ב-71', שחשפו הונאה באשר לגרסה הרשמית על נסיבות פתיחתה של מלחמת וייטנם. הוא אף לקח חלק בפרסומם ב"ניו-יורק טיימס". סיפורו המדהים כלל העברתם של המסמכים ממדינה למדינה בארה"ב, צילומם במכונת זירוקס פשוטה בחנות צילום קטנה באחת העיירות, ומאבק משפטי שהסתיים בנצחון המפרסמים בבית-המשפט העליון של אמריקה. לא נידבתי לו, בתמורה, את סיפורו של המסמך שלי.

לילי גלילי היא חברת מערכת "הארץ"

גיליון 33, יולי 2001