בין אלפי המאמרים שכתבתי בחיי, יש רק אחד שאני מתחרט עליו באמת. זה היה במלחמת ששת הימים, החלטנו אז לפרסם עיתון יומי בשם "דף" (אביו העיתונאי של חדשות). המטרה היתה לאפשר לנו להגיב מדי יום על המאורעות המתפתחים במהירות. "העולם הזה" השבועי היה איטי מדי.

ביום ה- 9 ביוני 1967, היום החמישי של המלחמה, כתבתי מאמר שאני דווקא מתגאה בו מאוד . המאמר, שפורסם בעמוד הראשון, מתחת לתמונה המפורסמת של דיין ורבין בדרכם אל הכותל, נשא את הכותרת:"הצעה ללוי אשכול - משאל עם בעזה ובגדה המערבית".

יום לפני כן השלים צה"ל את כיבוש הגדה והרצועה. בפעם הראשונה היו כל השטחים הפלשתיניים בידינו. המאמר, שהיה בצורת מכתב גלוי, הציע לראש הממשלה לקיים בשטחים הכבושים משאל עם, כדי להקים בהם מיד מדינה פלשתינית. בצורה זו, נאמר, ניתן להגיע מיד לשלום עם העם הפלשתיני, ובאמצעותו עם העולם הערבי כולו. משמע: לתרגם את הניצחון הצבאי להישג מדיני היסטורי.

באותו השבוע פירסמנו את התוכנית בצורה מפורטת יותר ב"העולם הזה" השבועי. מכיוון שהייתי חבר כנסת, ביקשתי מאשכול לקבל אותי מיד לשיחה פנים אל פנים וכעבור כמה ימים אכן חזרתי על ההצעה באוזניו. הוא דחה אותה באדיבות ובתוקף. התוצאות הן היסטוריה.

באותו הזמן כתבתי מאמר שני, תחת הכותרת "אל דמשק!" הממשלה דנה אז בסודי-סודות על ההצעה לתקוף את סוריה. יגאל אלון היה בעד, משה דיין היה נגד. במאמרי תמכתי ברעיון.

נימוקיי היו מעשיים: סוריה היא שגרמה למלחמה. סוריה היא אויבת מושבעת של רעיון המדינה הפלשתינית העצמאית. בלי מדינה פלשתינית לא נגיע לשלום. אם תשאר סוריה בלתי-מנוצחת, בעוד שמצריים וירדן הוכו שוק על ירך, היא תהיה הגורם הדומיננטי בעולם הערבי. כך תוחמץ ההזדמנות הגדולה להשיג מיד שלום כולל, תמורת השטחים שכבשנו.

זה היה הגיוני, אבל לא נכון. זה התעלם מן הגורמים הלא רציונאליים. ובפוליטיקה, אין זה רציונאלי להתעלם מהבלתי רציונאלי.

ההנחה הבסיסית היתה שאחרי המלחמה יסכים רוב גדול בשמחה להחזיר את השטחים שכבשנו תמורת שלום. החלום הגדול עד למלחמה היה לשבור את חומת האיבה שהקיפה את ישראל, ולא עלה אז על הדעת שנוותר על כך תמורת רצועת אדמה זו או אחרת. המטרה היתה להביא את העולם הערבי להכרה בישראל, לפתוח את הגבולות, לצאת מן המצור. כל זה היה עכשיו בהישג יד.

אבל בפועל קרה ההיפך: הציבור נתפס לשיכרון הניצחון, מבול של אלבומי ניצחון טישטש את חושיו. גם "המתונים" במפלגת העבודה לא חלמו על החזרת השטחים הכבושים, אם המעצמות לא יכריחו את ישראל לעשות זאת, כפי שקרה ב- 1956. החלום של ארץ-ישראל השלמה, ששום אדם נורמלי לא דגל בו לפני כן, קנה לעצמו אחיזה. מושגים כמו ימי המשיח, אתחלתא דגאולה, גוש-אמונים, התנחלויות, קברי קדושים ודומיהם פשטו כמו אש בשדה קוצים.

למחרת פירסום המאמר שלי עלה צה"ל על הרמה הסורית (שהפכה בין לילה ל"רמת הגולן"). בחסותה של מפלגת העבודה קמה תנועת התיישבות. משוררי חצר מסחריים חיברו שירי הלל סכריניים. נולד מיתוס ביטחוני-טופוגראפי פרימיטיבי אך חזק מאוד ("הם ירו עלינו מלמעלה..."). רק כעבור שנים הוכיחו "ההיסטוריונים החדשים" שישראל עצמה יזמה את רוב התקריות בגבול הסורי.

150 אלף פליטי הרמה נמחקו כליל מן התודעה, כפי שכפריהם נמחקו מעל פני האדמה. במשך 26 השנים הבאות לא חשב כמעט איש על הצורך להחזיר את הרמה תמורת השלום. הרמה הסורית הפכה "חלק בלתי נפרד של מדינת ישראל".

מאז תבעתי פעמים אין-ספור להחזיר את כל רמת הגולן תמורת שלום. נאמתי בכנסת, כתבתי מאמרים, אירגנתי הפגנות. אבל רק אחרי שיצחק רבין הגיע בפעם השניה לשלטון, ואחרי שהמצב הבינלאומי השתנה תכלית שינוי, ביטאה ממשלת ישראל נכונות להחזיר את הרמה. עם בחירת בנימין נתניהו, נמחק גם הישג זה.

בקיצור: תאוות האדמה הלוהטת, שהיא תכונה אימננטית של הציונות הקלאסית, גברה בנקל על השיקול ההגיוני הקר של עשיית שלום.
הטעות שלי היתה שלא צפיתי זאת מראש. מאז לא עבר יום מבלי שאתחרט על כך.

אורי אבנרי היה עורך "העולם הזה". היום הוא כותב ב"מעריב" ופעיל ב"גוש שלום"

גיליון 3, מאי 1996