שבת בבוקר, אחד בדצמבר 1973, היה קר וגשום במיוחד. נסעתי במכוניתי מירושלים לתל-אביב, ליפו ליתר דיוק, כמדי שבת כמעט. הייתי אז נער בן 24, עורך יומן הבוקר של קול-ישראל, "הבוקר הזה", מתעניין בבחורות, כדורגל ורדיו, לפי הסדר הזה.

חודשיים אחרי המלחמה ההיא, הכל היה על הפנים ("מחדל" קראנו לזה), וסוף-סוף חידשו, אחרי פגרה ארוכה מאונס, את משחקי הליגה הלאומית. הפועל תל-אביב עוד היתה משהו שכדאי לנסוע לראות, ואני נסעתי לבלומפילד (נדמה לי שקראו לזה עדיין באסה). האזנתי לגל-הקל ופתאום נפסקה המוזיקה. בטח עוד הרוג בתעלה. ואז – "ממשלת ישראל מודיעה בצער על הסתלקותו של דוד בן-גוריון... ההלוויה תיערך ב...".

צריך להבהיר משהו. גדלתי בבית שבו את המלה "הזקן" היו הוגים בלחש, במין יראה, כאילו מדובר באלוהים, או לפחות במישהו בסביבתו הקרובה. בן-גוריון היה הסיבה והתכלית, אם תרצו – סלע קיומנו.

המחשבה הראשונה (זוכרים את סדר העדיפויות שלי?) שעברה לי בראש: "האם יבטלו את הכדורגל בבלומפילד?", ורק אחר-כך, הרבה אחר-כך: "צריך לתכנן מחדש את יומן הבוקר של מחר". מה שברור, את המכונית לא סובבתי לאחור. הלכתי לכדורגל, הקהל עמד דום, ואני זוכר שבתוך השקט הזה מישהו צעק – וצעקתו פילחה את האיצטדיון כולו – "הפועל קומוניסטים".

כשחזרתי לירושלים הפעלתי נוהל "חבצלת": סידור עבודה ונוהל שידור במקרה פטירה של נשיא/ראש ממשלה/איש חשוב אחר.

מוצאי-שבת, אני אצל זלמן שז"ר, הנשיא היוצא (הוא נפטר כמה חודשים לאחר מכן), מצמיד אליו מיקרופון והוא שופך ושופך ושופך. 17 דקות שז"ריות, ומי שזוכר את הפתוס, את העברית הגבוהה, ויודע גם משהו על שפת רדיו, מבין שנגזר על 17 הדקות הללו ליהפך לשלוש, מקסימום חמש דקות.

בדרך מבית ש"זר לבנין הרדיו בהלני המלכה, ירושלים, כבר סימנתי לעצמי את הקטעים ש"אזרוק החוצה". ואחר-כך, אל תוך הלילה, ישיבות, תיאומים, ו-17 דקות של שז"ר נעולות במגירה שלי, מוכנות ל"בישול" (זה הביטוי ברדיו שכוונתו עריכה, קיצוץ והכנה לשידור).

לצד דברי ההספד של שז"ר נעלתי את הראיונות האחרים, שהוכנו כמובן מראש: יומן הבוקר של קול-ישראל בבוקר שאחרי בן-גוריון שכב לו במגירה שלי, עדיין לא "מבושל", אבל בהחלט מוכן. את עבודת העריכה והקיצוץ דחיתי לחמש בבוקר, שעתיים לפני השידור המיועד.

ב-2.30–2.00 בלילה, הלכתי לישון ולא כיוונתי שעון. או שכיוונתי, והוא לא צילצל. או שצילצל, ואני לא שמעתי. כל מה שאני זוכר הוא שטלפון עצבני ברבע לשבע, 15 דקות לפני, קורע את אוזני: "השתגעת? איפה סרטי ההקלטה? מה אתה עושה בבית?".

גרתי אז בבית-הכרם, לפחות עשרים דקות נסיעה להלני המלכה. הייתי בהיסטריה, ורציתי לקבור את עצמי. מילא המאזינים, מה יגידו אבא ואמא שלי שיפתחו את הרדיו בשבע, הרי הם יודעים מי אחראי לשידור.

"תפרצו את מנעול התא שלי. הסרט הראשון מלמעלה זה שז"ר. 17 דקות. הוא לא מבושל. שימו אותו על מכונת השידור כמו שהוא. עד שיגמור לדבר – אני אגיע".

וכך אמנם היה. ביום ראשון, 2 בדצמבר 1973, שבע בבוקר, נפתח יומן החדשות של קול ישראל בהספד ארכני ומייגע של הנשיא לשעבר, זלמן שז"ר. וכך קבר הרדיו הממלכתי את דוד בן-גוריון ואת עצמו.

הערה קצרה לסיום: אחרי שנתבקשתי על-ידי עוזי בנזימן לכתוב מאמר של הכאה-על-חטא, קראתי כמה רשימות של "איפה טעינו" שכתבו עיתונאים מכובדים לפני ב"העין השביעית". כולן חשובות, מעניינות ונוגעות בדברים האמיתיים: אתיקה עיתונאית, קונספציה שגויה, כתיבה כסחיסטית מדי וכיו"ב. בחרתי, ואני מתנצל על כך מראש, בפשלה טכנית, לא ערכית. אבל מה לעשות שהפשלה הזאת רודפת אותי כל חיי העיתונאיים. כבר השכמתי מאז קום באלפי בקרים, ועד היום, כבר כשהשעון מצלצל בחמש בבוקר וקורא לי לנסוע לגלי-צה"ל, ואני מבקש עוד רגע קל של מיטה, רק עוד רגע אחד, קול פנימי שחזק מקורי השינה שלי לוחש לי: ומה אם בן-גוריון ימות הבוקר?

רזי ברקאי מגיש את משדר הבוקר "מה בוער" בגלי-צה"ל

גיליון 7, פברואר 1997

תגובה: הזיכרון של רזי ברקאי / איתן אלמוג

ב"העין השביעית" 7 (פברואר 97') הביא רזי ברקאי סיפור מקסים ("איפה טעינו?", "השעון לא צילצל"), ובו דבריו כמי שערך את יומן הבוקר בקול-ישראל בבוקר שלמחרת פטירתו של דוד בן-גוריון ז"ל. סיפורו זה קורץ מן החומר העתיד לשמש, בעתיד, חוקרים והיסטוריונים של השידור, ולפיכך נראה לי כי כדאי וחשוב להעמיד מקצת הדברים על דיוקם, בתקווה שהעובדות דלהלן לא יפגעו בנחמדות סיפורו של רזי.

נוהל "חבצלת" לשידורי הלוויות של ראשי המדינה הופעל בקול-ישראל עם פטירתו של דוד בן-גוריון ז"ל, לא על-ידי רזי ברקאי, אלא על-ידי מנהל חטיבת החדשות דאז משה חובב ז"ל, ועל-ידי מנכ"ל רשות-השידור דאז שמואל אלמוג יבל"א. במסגרת הנוהל גויסו כל עובדי מערכת החדשות וענייני היום למבצע שידורים מיוחד שנמשך עד אחרי ההלוויה, ביום ב', -3 בדצמבר 1973. בן-גוריון נפטר בבית-החולים שיבא בתל-השומר בשבת, 1 בדצמבר 1973, בשעה 11:06 לפני הצהריים. הידיעה הראשונה על כך שודרה בקול-ישראל, למיטב זכרוני, לא יאוחר מאחת בצהריים, והמערכת נכנסה אז למתכונת שידורים מיוחדת.

היומן הראשון שעסק בכך היה המדורה השנייה של "יומן השבוע", במוצאי השבת ההיא בשעה 19:05; היומן נפתח בדברים מוקלטים מפי נשיא המדינה דאז, פרופ' אפרים קציר, באורך שמונה דקות ו-15 שניות. ביומן לא נמסר מי הביא את קלטת דבריו של הנשיא קציר לשידור (סרט מס' 9126, ארכיון קול-ישראל). הדברים הוקלטו באותה שבת בבית הנשיא קציר, כנראה בשעות אחר-הצהריים, וייתכן שרזי ברקאי (אז נער בן 24, בדבריו) הוא שהביא את הדברים הללו מפי אפרים קציר – אלא אם כן נסע לבלומפילד לראות כדורגל באותו זמן.

במוצאי אותה שבת נערך בבית הנשיא קציר מפגש של החוג לתנ"ך; אפשר שהמפגש הזה היה מתוכנן מראש, ורק מהותו השתנתה עקב פטירתו של בן-גוריון. במפגש זה הוקלט נאומו של הנשיא לשעבר זלמן שז"ר ז"ל, על-ידי רזי ברקאי, לפי דבריו. המפגש הזה נערך ללא ספק אחרי יציאת השבת; בדרך כלל לא בוצעו הקלטות מסוג זה על-ידי עורך יומן הבוקר של יום המחרת. יומן "הבוקר הזה" ביום א', ה-2 בדצמבר 1973, ארך רק 15 דקות. לא נותר רישום של שם העורך; אולי היה זה רזי ברקאי. היומן הזה (סרט מס' 29127, שם) הוגש אז על-ידי גבי גזית וכלל אך ורק את הכתבות הבאות, לפי הסדר דלהלן:

1. כתבתו של שלום קיטל על סדרי המעבר לפני הארון ברחבת הכנסת, שתי דקות ורבע.
2. כתבתו של יעקב אחימאיר מוושינגטון על התגובות שם, שתי דקות ועשרים שניות.
3. כתבתו של רון בן-ישי מגרמניה, כנ"ל, שלוש דקות.
4. כתבתו של חגי פינסקר מבריטניה, כנ"ל, דקה ושלושים שניות.
5. קטע מדברי הנשיא לשעבר שז"ר בחוג לתנ"ך בבית הנשיא, מן הערב הקודם, ללא ציון שם הכתב, דקה ועשרים שניות בלבד.
6. כתבתו של בני רום עם דברי השר שלמה הלל על סדרי ההלוויה, שתי דקות.

דברי הנשיא לשעבר שז"ר היו הפריט הקצר ביותר באותו יומן, ובאו במקום החמישי בו, ולא בפתיחתו. הם הובאו רק ביומן הזה, ולא בכל מסגרת אחרת. בשעות ובימים שלאחר מכן שודרו כתבות ויומנים נוספים, כולל שידורי האשכבה בכנסת וההלוויה בשדה-בוקר, בהשתתפות מיטב השדרים והכתבים. בתום השבעה לבן-גוריון, ב"יומן השבוע" בשבת, ה-8 בדצמבר 1973, שודר ראיון שערך רזי ברקאי עם יצחק נבון, שהיה מזכירו של בן-גוריון (סרט מס' 9136, שם) ועוד לא תוכנן להיות נשיא המדינה; אורך ראיון זה הוא 11 דקות ועשרים שניות – דבר שהיה מקובל ולגיטימי ב"יומן השבוע" דאז, ובהחלט לא נשמע "ארכני ומייגע".

על-פי דברי ברקאי, "הרדיו הממלכתי קבר את דוד בן-גוריון ואת עצמו" בשידור ההספד "הארכני והמייגע" מפי הנשיא לשעבר זלמן שז"ר ז"ל. אם היה שידור כזה – הוא לא היה ארכני ומייגע, לא מפי הנשיא לשעבר שז"ר, לא ביומן הבוקר, ובכל מקרה זה לא קבר את הרדיו הממלכתי. אז מה בכל זאת נשאר לנו מכל הסיפור של רזי ברקאי? שרזי אוהב כדורגל, אוהב לישון מאוחר, שהוא חושב שהיתה לו פעם פשלה שמציקה לו עד היום, ושהוא יודע לספר סיפור טוב. ומה עוד נשאר לנו? הלקח העיקרי לכל עיתונאי, לכל סטודנט ולכל חוקר: אין לסמוך על הזיכרון האנושי, וכדאי לשוב ולבדוק את המקורות.

הכותב ניהל בעבר את יומני החדשות ברדיו, השתתף בריכוז הפקה של שידורי "חבצלת" עם פטירתו של דוד בן-גוריון ומנהל כיום את חטיבת האומר בקול-ישראל (רשת א'). אלמוג הוא תלמיד מחקר לתואר שני במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית, וחוקר את ההתפתחות הפוליטית של שידורי הרדיו בארץ ישראל (1965–1920)

גיליון 8, אפריל 1997

תגובה: איפה טעינו / איתן אלמוג

ב"העין השביעית" מס' 8 הובאה תגובתי בעניין שידור אירועים הקשורים לפטירתו של דוד בן-גוריון ז"ל ב-1973. לצערי שיבש "הבוחער הזעצער" של "העין השביעית" את הניסוח של קטע חשוב מדברי; למען הצדק, ולכבודם של הנוגעים בדבר, אני מבקש להביא כאן את הקטע כפי שנכתב על ידי במקור:

"נוהל 'חבצלת' לשידור הלוויות של ראשי מדינה הופעל ב'קול-ישראל' עם פטירתו של דוד בן-גוריון ז"ל - לא על ידי רזי ברקאי אלא על ידי מנהל חטיבת החדשות דאז עמוס גורדון ז"ל, על ידי מנהל הרדיו דאז משה חובב ז"ל ועל ידי מנכ"ל רשות השידור דאז שמואל אלמוג יבל"א" (סוף ציטוט).

עמוס גורדון ז"ל ניהל את חטיבת החדשות ב"קול-ישראל" בשנות הששים והשבעים ביד רמה והיה מורה קפדן ומדריך מקצועי לרבים וטובים העובדים כיום ב"קול-ישראל" ובתקשורת הישראלית.

גיליון 9, יוני 1997