כתבים מדיניים הם התומכים הנלהבים ביותר בממשלת אחדות לאומית. כל מי שעסק בתחום המדיני בשנים 1984–1990 מתרפק בערגה על החגיגה הגדולה שהשתוללה אז בתקשורת. במאבק האינסופי בין יצחק שמיר לשמעון פרס, שימשו ניירות מדיניים מסווגים ככלי ניגוח ראשון במעלה, והעיתונים נמלאו בצילומים, תעתיקים וציטוטים של מרבית המסמכים הסודיים והסודיים ביותר שהגיעו לישראל או יצאו ממנה. לא היתה לפני כן, ולא היתה מאז, תקופה שבה היתה התקשורת כה רוויה בפרטי פרטים של המגעים המדיניים החשאיים ביותר. את הציבור זה אולי שיעמם, אבל העיתונאים עלצו ושמחו.

הדברים הגיעו לשיא בימי ממשלת האחדות השנייה, כאשר שמיר הוא ראש הממשלה, פרס שר האוצר, והשניים מנהלים יומם וליל את הקטטה המדינית הגורלית שתוביל בסופו של דבר לפירוק ממשלת האחדות ול"תרגיל המסריח". זה אמנם היה רק לפני שבע שנים, אבל בשחזור זה נשמע כמעט פרהיסטורי: הוויכוח התמקד בנקודה השלישית מתוך חמש הנקודות של בייקר, שגרסה ש"ישראל תשתתף בדיאלוג רק אחרי שתעובד רשימה משביעת רצון של פלסטינים". כזכור, השאלות הרות הגורל של אותם ימים היו עניינים כמו כמה כתובות יהיו למזרח ירושלמים שישתתפו במשלחת הפלסטינית וכמה שנים צריך אדם להיות מגורש כדי שייחשב נציג לגיטימי של ה"פזורה" הפלסטינית.

עבדתי אז ככתב מדיני ב"ג'רוזלם פוסט", עיתון שנחשב בזמנו כלי חיוני להעברת מסרים תקשורתיים מגורמים בממשלה לדעת הקהל הבינלאומית, ובאמצעותה לממשלות ברחבי העולם. יום אחד התקשר אלי שר בכיר למחצה וביקש כי אסור למשרדו בהקדם. זאת היתה בקשה יוצאת דופן, ולכן מיד ביטלתי כמה פגישות שנועדו לי לאותו היום, ורצתי ללשכת השר. התיישבנו בכורסאות המרווחות שבלשכתו המפוארת, והשר פתח בשיחת חולין על דא ועל הא. במשך כמחצית השעה ניתח השר את המצב הפוליטי המדיני, ועצבנותי רק הלכה וגברה. התקשיתי להבין מה היה כל-כך דחוף ולשם מה הטרחתי את עצמי אליו בבהילות כזאת.

לקראת סוף הפגישה, כאשר השר כבר קם ללחוץ את ידי, הוא נזכר לפתע, כבדרך אגב, בדבר נוסף. הוא ניגש לשולחנו ושלף מן המגירה מסמך שכלל כה פסקאות באנגלית. על הדף לא התנוססה כל כותרת, ולא היו עליו כל סימנים מזהים אחרים. השר הביט היישר בעיני, ואמר שזה עתה קיבל את תשובת אש"ף להצעות המצריות בדבר הייצוג הפלסטיני בדיאלוג של בייקר. ריפרפתי בנייר, והבנתי שהשר הפקיד בידי פצצה מדינית, במונחים של אותם ימים. על-פי הנייר, אש"ף קיבל ככתבן וכלשונן את כל הצעות הפשרה שגיבש פרס עם שר החוץ המצרי, עסמאת עבד-אלמגיד. שמיר, אמרתי לעצמי, בצרות גדולות.

טסתי חזרה למערכת העיתון, והודעתי לעורכים שיש בידי מסמך בלעדי ושיפנו עבורי את הכותרת הראשית של העיתון. אף שהיה בידי מסמך כתוב, החלטתי לבצע עוד בדיקה. התקשרתי לגורם מעורב ויודע דבר, ואמרתי לו שבידי המסמך של אש"ף. "כן", הוא השיב, "זה נייר מעניין".

בבוקר שלמחרת, בעודי מביט בגאווה על הכותרת הראשית של ה"פוסט", התקשר אלי המקור ש"אישר" את הסיפור. "מה עשית?", הוא זעק, "פירסמת את הנייר של מצרים במקום את הנייר של אש"ף". בעוד בטני מתהפכת, הסביר לי המקור שמה שפירסמתי בעיתון בתור התשובה של אש"ף להצעות של מצרים הוא למעשה העתק מדויק של ההצעות המצריות המקוריות. "אבל אישרת לי שיש נייר של אש"ף", מחיתי. "כן", ענה המקור, "אבל זה נייר אחר לגמרי, שדן בכלל ביחסים הפנימיים בתוך הארגון".

במהלך השעות הבאות לא יכולתי לתפקד מרוב דאגה. שכבתי במיטתי והמתנתי לגרזן שייפול על ראשי. ככל שנקפו השעות התברר, לתדהמתי ולשמחתי, שכל העניין עובר בשקט מוחלט וללא תגובות של ממש. האינפלציה הטוטאלית במידע מדיני שהתפרסם מדי יום בעיתונים, לעתים תוך סתירה מוחלטת בין ידיעה אחת לשנייה, הקהתה ככל הנראה באופן מוחלט את חושיה של הקהילה המדינית והעיתונאית כולה. אף אחד כבר לא ידע מה נכון ומה לא נכון, ולאף אחד זה גם לא היה חשוב במיוחד.

כמה ימים לאחר מכן פגשתי את השר המדליף ובכעס רב שאלתי אותו לפשר מעשיו. קודם כל, הוא ענה, אתה לא הבנת אותי. שנית, הוסיף, הרי לא נגרם כל נזק, לא לך ולא לעיתונך. בסך-הכל היה סקופ גדול, אז מה אתה מתלונן.

חמי שלו הוא חבר מערכת "מעריב"

גיליון 9, יוני 1997