ובכן היכן טעיתי? כך שואל אותי, ברמז מאוד עדין, עורכו של כתב-עת זה. לו רציתי להקל עליו את המענה על שאלה פולשנית זו, אין ספק שהיה עלי לשולחו אל כמה מעמיתי העיתונאים. אין ספק: הם כבר היו מציידים אותו בקטלוג עבה של משגים שעשיתי. הם היו שוקדים על חיבורה של יצירה זו בששון, בחדוות יצירה ממש. אלא שהרשימה המתבקשת ממני צריכה לשאת את שמו של המחבר הח"מ. אנו חוזרים אפוא אל ערוגת המוצא.
אני מעריך כי עד כה לא רשומה לחובתי טעות בסדר-גודל של "סבירות נמוכה", נוסח אלוף (מיל') אלי זעירא. ובכלל טעויות של עיתונאים אינן הורגות, כטעויות אנוש של רופאים. טעות – היא לא רק משגה בתיאור עובדות, או בתחום ההערכות והפרשנויות בכתיבה עיתונאית. זה ברור, כמעט מובן מאליו. פחות מובנת היא הטעות שיכולה להיות באימוצו של סגנון עיתונאי, בכתיבה או בשידור. הלא באימוץ סגנון זה או אחר משודר או נכתב גם מסר. וכאן – בתקופה מסוימת, טעיתי.
לפני זמן רב היתה השתתפותי כמנחה או כמראיין טלוויזיה בערוץ היחיד תכופה למדי. בעיקר על שום תפקידים שמילאתי, כמו כתב מדיני, וכן מנחה ועורך של התוכנית "מוקד". עלייתו של מנחם בגין לשלטון עקב בחירות מאי 77' ניווטה אל אולפני הטלוויזיה ברוממה את המתח ימין–שמאל שעמד בחלל, וגם זמן מה, קצר אמנם, לאחר מכן עדיין נחשב בגין "מחרחר מלחמה", כלשון תעמולת הבחירות של המערך.
הלוא יצחק בן-אהרון אמר, בתשובה על שאלתי, באולפן הבחירות, כי הוא אינו מכיר בהכרעתו הפורמלית של הבוחר (לימים, כשקיבל מאוניברסיטת תל-אביב עיטור על תרומתו לדמוקרטיה, צחקתי צחוק גדול בלבי). על כל פנים, מר בגין ושרים בממשלתו התבקשו, לפיכך, להשיב על שאלות משמעותיות מאוד לגבי העתיד: יסופחו יהודה ושומרון למדינת ישראל אם לאו, ושאלות דומות מן התחום של עתיד היחסים עם השכנים הקרובים והרחוקים.
ברור היה לי, כמי ששב משליחות עיתונאית בוושינגטון, כי שום ממשל לא יניח לישראל להחיל את הריבונות. השאלות שהצגתי אז לבגין, ולימים גם לאישים אחרים מן השלטון, היו לפעמים מחוספסות, לעתים מחוצפות – עד כי מנחם בגין נתן לכך ביטוי במכתב ששיגר אלי. כבר אז רצו בעלי טורים, גם מבקרי טלוויזיה, לחזות בדו-קרב מקיז דם בין מרואיין למראיינו. לא די היה להיות נוקב, חכם, מתוחכם ותקיף-אדיב בהצגת שאלות: על האורח היה לעזוב את אולפן הטלוויזיה שרוע מדמם על אלונקה. לא פחות.
אחד השיאים בראיונות אלה היה עם שר לא מדיני, שנימת דיבורו היתה תמיד שלווה, אדם שהשכיל לשמור על קור-רוחו חרף צרות משפטיות שהתרגשו עליו: שר הדתות, אהרן אבוחצירא. השר אבוחצירא היה אז איש המפד"ל. המתקפה שערכתי עליו אז, בתוכנית "מוקד", היתה מוחצת ומחוצפת. אבל, כדרכו הפוליטית-אישית מאז ומתמיד, לא יצא אהרן אבוחצירא מן הכלים. הוא לא היה קורבן חסר אונים.
יומיים לאחר ההסתערות הזאת נדפס ב"הארץ", בגליון יום שישי הנכבד, מאמר מיוחד המוקדש לי. הכותב הסתפק בחתימה בראשי-תיבות של שמו: ג"ש. ובכן, לא פחות ולא יותר מאשר עורכו הראשי של העיתון, גרשום שוקן האימתני ז"ל, ייחד לי מאמר נדיר, שמקומו אולי במדור ביקורת הטלוויזיה של עיתונו, ובו ביסס את הנמקותיו נגד סגנון הראיון שאימץ לו הח"מ. במכתב ששלחתי לו הודיתי במקצת הביקורת שהטיח בי, שהיתה עניינית למדי. ועם זאת, הייתי מלא גאווה ששוקן מצא לנכון לטפל בי באופן אישי, שהרי הוא לא הרבה בכתיבה בעיתון שהיה עורכו הראשי. ביקורתו של שוקן עלי היתה אישית, מוחצת ואלגנטית גם יחד. אבל יש לציין כי את מאמרו של ג"ש הרווחתי ביושר.
אני יודע: עצביה של המדינה רופפים. יש הנושפים בעורפך ומן האוויר החם נפלטות המלים: "דם", "דם". כמו אחרים גם אני ראיתי את מיטב מראייני הטלוויזיה בעולם דובר האנגלית. איש מהם אינו מקיז את דמו של מרואיינו-אורחו. הם יטפלו בו בתקיפות אלגנטית, יחדרו – ככל שניתן – אל תוך הסדקים ואל תוך נקודות עקב אכילס שלו, ואחר-כך יוכלו, אולי, ללחוץ ידיים, כידידים משכבר הימים. כך נוהג טים ראסרט, ראש משרד אן.בי.סי בוושינגטון ומארח "פגוש את העיתונות", זו גם שיטתו של טים סבסטיאן מן הבי.בי.סי, שאת ראיונותיו אפשר לראות גם בארץ, ובוודאי גם ענקים מימים עברו: סר רובין דיי, או סר דייוויד פרוסט. גם ללא תואר אבירות, מתת המלכה, ניתן להתמודד עם נציג השלטון באבירות.
מובן לי כי מלים אלו נכתבות לריק. ממש כך: כי לרגע או שניים שכחתי שאני מתגורר במדינה שעל נבחריה אמר שר (החקלאות) לשעבר כי הם זקוקים לפסיכיאטר. אז מה לי, המראיין לעת מצוא, כי אלין ואחלום במקצועי חלומות באספמיה.
הכותב הוא עורך "רואים עולם" בערוץ הראשון
גיליון 17, נובמבר 1998