לפעמים, כישלון עיתונאי אינו כזה הנראה לעין הקורא, אלא נותר בין העיתונאי למקורותיו. הידיעה שהתפרסמה בחתימתי בעמודו הראשון של ה"ג'רוזלם פוסט" מיום 13.12.87, כמה ימים לאחר פרוץ האינתיפאדה, לא היתה כישלון גמור. פה ושם היו ניחושים לא רעים לגבי העתיד לקרות בחודשים ובשנים שלאחר מכן. בידיעה, שניתנה תחת הכותרת "ניתוח" וסקרה את מאורעות הימים שקדמו לפרסומה, נכתב, למשל, כי האירועים שהחלו ב-9 באותו חודש מהווים נקודת מפנה ממרי אזרחי למרד של ממש.

אולם מה שחשוב יותר הוא מה שלא נכתב באותו ניתוח. הייתי אז עורך ה"ג'רוזלם פוסט" לענייני המזרח התיכון ולאחר ארבעה ימים של אירועי דמים ברצועה ובגדה, התבקשתי לפרסם סיכום ביניים של האירועים עם תחזית לעתיד. טילפנתי באותו ערב (מוצאי שבת) לשלושה מקורות שהחשבתי את דעתם בנושא: תת-אלוף (מיל') יצחק שגב, לשעבר מושל רצועת עזה וצפון סיני; קצין בכיר בצה"ל (אל"מ באותה עת) שריכז במשרדו את כל המידע שהגיע מהנפות השונות של הגדה והרצועה; ועורך עיתון מזרח ירושלמי.

העורך הפלסטיני היה זהיר וצפה כי זוהי התפרעות קצרת מועד שתסתיים בעוד כמה ימיים או מקסימום שבוע.

תת-אלוף שגב אמר לי בהתרגשות כי זוהי נקודת מפנה היסטורית: "תשכח את כל מה שידעת עד כה", אמר לי שגב, "מעתה ואילך אנחנו צפויים להתנהגות שונה לחלוטין של הפלסטינים, זהו מרד שיימשך חודשים ואולי שנים. הם החליטו לזקוף את גבם ולהילחם על זכויותיהם", הוסיף, "נמאס להם, זהו תהליך שאני מלווה כבר כמה חודשים ועתה הגיעה ההתפרצות. כל ידידי בעזה (וידידיו של שגב שם היו מעצבי דעת הקהל ברצועה) אומרים לי כי זוהי מלחמה אמיתית ושהם מוכנים לסבול עתה חודשים ושנים. סמוך עלי", אמר תא"ל שגב, "זוהי התמונה האמיתית ואם תכתוב ההפך -- תתחרט!"

סיפרתי לו כי קצין בכיר בצה"ל (האלוף-משנה המוזכר מעלה) צופה כי זוהי התפרצות זמנית בלבד וכי כל המקורות שלהם מאשרים זאת. "אל תאמין להם", פסק שגב, "טחו עיניהם מראות. כשנערים חושפים את חזיהם מול הכדורים של חיילי צה"ל ומוכנים ליהרג, זהו סיפור אחר לגמרי".

לפני כתיבת הניתוח היו בפני שלוש הערכות: העיתונאי הפלסטיני והקצין הבכיר היו בדעה אחת ומולם דבריו של יצחק שגב. באינטואיציה, נטיתי לקבל את דעתו של שגב שהכיר את השטח וקיים קשרים הדוקים עם אישים מעזה.

אולם גם הקצין הבכיר היה נחרץ בדבריו: "אנחנו מקבלים דו"חות מדי כמה דקות ממאות ואלפי מקומות, אנחנו מקבלים דו"חות לא רק ממפקדי צה"ל אלא גם מאנשי השב"כ, וכולם בטוחים כי זהו גל שידעך בקרוב". "זהו גם הניתוח שלנו לשר הביטחון", הוסיף הקצין הבכיר, "זוהי דעתה של 'המערכת'".

מה לעשות? גם אני הכרתי את השטח לא רע ככתב שטחים ב"הארץ" מאז 73', וגם אני הבנתי שזוהי נקודת מפנה חשובה, אולם אולי האלוף-משנה צודק ושגב ואני טועים?

התוצאה היתה פשרה: ניתוח זהיר שבו תמהיל מדברי שלושת המקורות -- נקודת מפנה אך גם סיכוי לדעיכת המרי הנוכחי בתוך שבועות. האלימות תימשך ואולי אף תגבר, אך האמצעים הנוקשים שינקוט צה"ל יצליחו בסופו של דבר לבלום את ההתפרצות.

"למשך מספר ימים או שבועות", כתבתי אז, "יסיר צה"ל את הכפפות ויחשוף את אגרוף הברזל שלו. מרכזי האלימות ייפגעו: מספר מחנות פליטים יושמו בעוצר, מספר בתי-ספר ייסגרו למספר שבועות, מספר פעילי אש"ף ייעצרו במעצר מינהלי, וכמה מהם אולי אף יוגלו". לא העזתי לכתוב יותר.

נהגתי בניגוד למה שהאמנתי בו מחשש להיחשב לגוזמן ולמפיץ בהלה מיותרת. לאחר קריאת הניתוח שלי למחרת היום, טילפן אלי יצחק שגב ואמר שתוך זמן קצר, כשיתבררו העובדות לאמיתן, "אתה תתחרט, אתה תרצה לאכול את עצמך. הצבא שלנו", אמר לי, "בפאניקה מוחלטת ומפקדיו לא מסוגלים לראות מעבר לקצה החוטם".

והוא צדק, כמובן. במשך כל תקופת האינתיפאדה -- שנים לא מעטות -- הייתי נזכר בדבריו של שגב ומייסר את עצמי: אילו הייתי שומע לו! מדוע היססתי ונכנעתי לדעת "המערכת"? מדוע לא הקשבתי לקול הפנימי שלי?

יהודה ליטני הוא עיתונאי בחברת החדשות של ערוץ 2

גיליון 16, ספטמבר 1998