קשה היה להתעלם מהתדהמה על פניהם של הפרשנים שהמתינו באולפנים שעה ארוכה להכרעת הדין בעניינו של השר חיים רמון. ככל שהתמשכו הדקות, והתברר שלא נמסרת הודעה שהנאשם זכאי, הודעה שבה מחויבים שופטים כבר בפתח ההכרעה במקרה של זיכוי, ומשמעות הדבר שהנאשם עומד להיות מורשע - ניכרו דאגה ואי־אמון על פני הפרשנים באולפנים השונים. מי שגם ערב קודם לכן, או אפילו כמה דקות לפני פרסום פסק־הדין, עוד היו בטוחים כי במקרה הרע יהיה זיכוי עם הערות ציבוריות לא נעימות שאפשר למחוק ולעבור עליהן לסדר־היום, או תהיה החלטה ברוב קולות (של הנשים נגד הגבר בהרכב בית־המשפט, ודי לחכימא), שתאפשר ערעור קל ונוח - ומה שחשוב מכך, תוכיח שהם צדקו לכל אורך הדרך - הבינו שהמצב מסובך יותר. אך ההתעשתות היתה מהירה, והתגובות לא איחרו לבוא: עוד לפני שהעיתונאים הללו קראו את הכרעת הדין מראשיתה עד תומה, הם יצאו חוצץ נגדה. הם נעלבו מכך שבית־המשפט מעז להתעלם מכל מה שכתבו ואמרו במשך חודשים ארוכים, מכל ההוכחות החותכות שהביאו, ופסקו באופן שאינו משתמע לשתי פנים מי אשם(ה) ומי זכאי. ואיך בית־המשפט עוד מוסיף חטא על פשע ומטיף להם מוסר על דרך התנהלותם? על איזה קווים אדומים הוא מדבר? אם היה מי שחצה קו אדום, הרי זה בית־המשפט שהרשיע את רמון פה אחד בעניין שלא היה צריך להגיע אליו מלכתחילה. ברור, השופטים רוצים קידום ולכן הם מתחנפים לנשיאת בית־המשפט העליון, שהביעה את עמדתה על עבירות של הטרדה מינית (בדברים שהובאו בתקשורת בהרחבה). מי שרצה ראיה לרמתם הנחותה של בתי־המשפט בישראל, קיבל אותה כאן, ובגדול.

צריך לומר, פסק־הדין בעניין רמון מעורר תגובות וביקורת מצד חוגים רבים, בהם אנשי מקצוע לא מעטים שבחנו את הכתוב בו בחינה עניינית וקרת רוח, בלי מלחמות אגו וספינים, וביקרו את רמת הטיעון והנימוקים שבו. אחרים ניתחו והגיעו למסקנה, שפסק־הדין היה בלתי נמנע, וכי רמון עצמו הביא על עצמו את הצרה בהתנהלותו המשפטית והתקשורתית. אלא שמרבית אנשי המשפט, אלה שאינם מורגלים בראיונות בוקר־צהריים־וערב ובכתיבת מאמרי פובליציסטיקה בעיתונים, ידועים בחשיבתם ובלשונם המורכבות. המשפטים שלהם ארוכים, הטיעונים מסובכים ומחייבים קריאת כל משפט פעמיים כדי להבין את הנאמר בו, וגם "השורה התחתונה" שלהם לא מספקת את הדרישות התקשורתיות. היא לא קצרה וחותכת, יש בה הרבה גם־וגם, לעומת־זה, אף־על־פי־כן ועם־זאת. בקיצור, קשה להשתמש בה בוויכוח. מה שנותר הוא סיסמאות וקלישאות שלא ממש מקדמות את הדיון על מערכת המשפט או על עבירות מין למיניהן.

חמת הזעם שבה התקבל פסק־הדין בתקשורת היתה מרתקת. לא כל התגובות היו מתחום המשפט, אפילו עד לתחום הביקורת הספרותית הגיעו, מפיו של הפרשן אמנון אברמוביץ' שהתלונן על סגנונו המשעמם. כביכול כל שופט אמור לעבור את בית־המדרש של מישאל חשין, שחטף מצדו קיתונות של רותחין על סגנונו המליצי ומשולח הרסן. סימה קדמון לא יכלה להתאפק וקוננה ב"ידיעות אחרונות" על בית־המשפט שהעז להעדיף את גרסתה של ילדה פותה ופתיינית על פני זו של ילד פלא פוליטי, רב קסם וברוך כשרונות, ש"אולי לא קורא ספרים אך קורץ מהחומר שממנו עשויים ראשי ממשלות ומנהיגים", ועכשיו כל זה ירד לטימיון בגלל נשיקה קטנה וחסרת משמעות. כעבור שבוע היא אף הרחיקה לכת והגיעה למסקנה, שהנפילה הזאת רק תיטיב עם רמון: ברחוב נופלים רבים על צווארו, ובית־המשפט מינף את ההרשעה שלו. "אפשר להגיד, שאם נגזר על רמון להיות מורשע, לא היה אפשר לעשות את זה טוב יותר", סיכמה. ולראיה, אפילו במשאל דעת הקהל השבועי חשבו יותר ממחצית הנשאלים שלא נעשה צדק עם רמון, וכמעט שלושה רבעים חושבים שלא היה צריך להעמידו לדין.

נכון, אמות המידה החדשות שנקבעו בפסק־הדין של רמון באשר לדפוסי ההתנהגות הראויים בין גברים לנשים הן עניין לא קל, שלא די יהיה בפסק־דין אחד, מעורר מחלוקת כשלעצמו, כדי להטמיע אותו ברבים. אך לא מעטים מהכותבים והמשדרים כבר שנים על הנורמות המקובלות שפשטו את הרגל ועל כך שהגיעה השעה להחליפן בנורמות חדשות, שכחו את משנתם רק משום שמדובר בעלם חמודות מוכר וחביב כל־כך שכשל. ומי שצועקים בקולי קולות על יחסם הסלחני של בתי־המשפט לעבירות מין, לא מאמינים שזה קורה להם, שבית־משפט אחד העז להציב רף שונה.

ההידרשות לסקרי דעת קהל ולאווירה הציבורית, כדי להוכיח טענה עקרונית, מעניינת וחדשה למדי אבל משתלבת בנוף המשתנה. לאחר שנים ארוכות של כבוד יוצא דופן כלפי בית־המשפט, הוא הולך ומאבד מיוקרתו. לא ניכנס כאן למאבק האיתנים בין מגיני המוסד לתוקפיו מכל עבר ומכל הטעמים והנימוקים. גם לא נשאל מי אשם במצב שנוצר ומדוע. צדיקים גמורים אין בסיפור הזה. אך קשה להשתחרר מן הרושם, שהעיסוק התקשורתי בו לא עושה לו דברים טובים. ולא משום שבית־המשפט "אינו כָּתִיב" והוא חסין מפני ביקורת - מובן שהוא נושא לגיטימי לדיון ולביקורת כמו כל תחום אחר - אלא משום שאופי העיסוק בו מוביל את הדיון למקומות רעים. מקצת הוויכוח התנהל במאמרים מלומדים ומנומקים, שלאיש אין כוח לקרוא, ולראיה, פרופ' דניאל פרידמן יכול לכתוב עד יום הדין מאמרים חוצבי להבות בעיתון של המדינה, אבל כאשר מונה לשר המשפטים נחשב לאנונימוס. לעומת זה, אפשר היה לשמוע ולקרוא בלי סוף סיסמאות כמו "הכל בגיץ" ו"הכל שפיט", ובית־המשפט העליון הוצג כחונטה המאיימת להפוך את ישראל למדינת משטרה (תרומת פרידמן הפובליציסט לשיח) או כמבצר האחרון של הדמוקרטיה, שכל מי שירים עליו יד, ידו תיגדע (תרומת חשין). דבר אחד ברור: לא כל מי שהשתמש בסיסמאות האלה הבין את משמעותן. העיקר שהיתה חגיגה, וכל מי שזרק גפרור למדורה, יבורך.

▪ ▪ ▪

לא חלפו שלושה שבועות, ושוב התכנסו הפרשנים באולפנים, וכאשר התבקשו לתת את "הכותרת שלהם", ידעו לחזות, שוועדת זיילר תסתפק בהערות מבניות ותימנע ממסקנות אישיות. ועדת זיילר לא נהנתה מיחסי ציבור טובים לכל אורך עבודתה. אמרו שהיא החלה בקול תרועה רמה ותסתיים ב"נפיחה". גם העובדה שהיא נולדה מתוך עבודה עיתונאית מרשימה ב"עובדה" לא סייעה לה. ההפך הוא הנכון, אילנה דיין ספגה התקפות בלי סוף. אשתו של כוכב הפרשה, יורם לוי, הפכה לכוכבת שעברה מאולפן לאולפן וסיפרה שהכל עורבא פרח וכמה קשה למשפחה בעקבות הדיווחים הלא ראויים. עמיתיה של דיין בקושי הצליחו להסתיר את ליקוקי השפתיים. ב־18 בפברואר, לאחר חודשים ארוכים של עבודה, באה ועדת זיילר ואישרה את הסיפור של דיין, אך אגב כך הפריכה את דברי הפרשנים־החזאים וכללה בדו"ח שלה מסקנות אישיות מלוא החופן. אולי מוטב שחזאי ועדת וינוגרד, שכבר הודיעו לנו שלא יהיו מסקנות אישיות בדו"ח שלה, ילמדו הפעם לקח ויגלו מעט יותר צניעות.

המעקב אחר הדיווחים בתקשורת על דו"ח זיילר היה עצוב. קשה היה להשתחרר מן הרושם, שבעוד שחיים רמון, להבדיל, זכה לחיבוקים ולליטופים שהקלו אולי על תחושותיו, למשטרה אין מי שיכתוב עליה, אין מי שיגן עליה. לא מדובר בבכירים בדימוס המוזעקים לאולפנים ומבקשים להגן על כבוד הארגון שהם היו חברים בו. הם נתפסים ממילא כגורמים בעלי עניין. אלא שלמשטרה אין גייסות של פרשנים בעלי מעמד וכבוד מטעם עצמם ומטעם אחרים שידברו בזכותה. בכלל, כל מערכת אכיפת החוק - המשטרה, הפרקליטות ובתי־המשפט - הפכה לשק חבטות לכל פרח כתבים שמבקש ללמוד להשחיז את לשונו. מוסדות ששום משטר דמוקרטי לא יכול בלעדיהם, ובישראל 2007 הם מצויים במצב קשה ביותר, מותקפים בלשון פרועה וגסה אפילו יותר ממערכת הביטחון לאחר מלחמת לבנון.

הבעיה אינה בביקורת ובחשיפה החיונית של תקלות, אלא בקצף על השפתיים. באווירה ציבורית שכזו אין לרשויות אכיפת החוק שום סיכוי לצאת מהמשבר החמור, ששורשיו עמוקים וסבוכים. כאשר כל עיסוק לגיטימי בפשלות של המשטרה וכל ביקורת חיונית עליה הופכים בן רגע לחגיגת חרפות וגידופים פופוליסטיים זולים, מי שיוצא נשכר הוא הכתב שאולי זוכה לטפיחות על השכם במערכת שלו. אבל אותו כתב, אם יזדקק מחר־מחרתיים למשטרה כאזרח מן השורה, ולאו דווקא כמי שבטלפון הסלולרי שלו נמצאים המספרים של הקצינים הבכירים שיטפלו בתלונה שלו, יגלה שרבים וטובים מאנשיה מעדיפים להחזיר את המדים ולמצוא לעצמם תעסוקה אחרת. את השכר הנמוך ושעות העבודה הארוכות הם מוכנים לספוג, אבל לא את ההשפלות והיריקות בפרצוף ולא את מעמדם כשק החבטות של כל חוליי המדינה. ואז יוכל הכתב להתייצב מול המצלמה ולומר, "אמרתי לכם, אין לנו משטרה". רשימת הנהנים מן המצב מלאה באישי הציבור שאולי מחככים ידיהם בהנאה, משום שמשטרה ופרקליטות מוחלשות יחשבו פעמיים לפני שיניחו ידיהן עליהם. אנחנו - ממש לא שייכים לרשימה.

גיליון 67, מרץ 2007