צילום: פלאש 90
"השתגעת? להכניס את הראש הבריא למיטה חולה? אין לך הצעות טובות יותר?"
ניכר במוטי שקלאר שהוא שמע את השאלה הזאת פעמים אין ספור לקראת כניסתו ללשכת מנכ"ל רשות השידור בבית היפה ששימש בעבר את בית־החולים שערי־צדק בירושלים. התשובה שלו מגובשת ומפורטת. מעמדת מי שעמד עד לאחרונה בראש הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, הוא מכיר היטב את מפת התקשורת הישראלית. "לא השתגעתי. מי שמסתכל נכוחה על המציאות התקשורתית וחושב שני צעדים קדימה, מבין שמתרחשים בה שינויים. ערוצי הברודקאסט, ובייחוד ערוץ 2, הולכים ומאבדים מכוחם. הם קיבלו מונופול על הפרסומות ועל התדר החופשי, שני משאבים מוגבלים, שמיצבו אותם כערוצים שנדרשים להיות ציבוריים, אך ממומנים מפרסומות. ומשום כך הוטלו עליהם מחויבויות להשקיע בתכנים בעלי משמעות ולא רק במוצרים מסחריים מובהקים. אבל זה היה בימים אחרים, וזו רק שאלה של זמן עד שגם הכבלים והלוויין ישדרו פרסומות - דבר שאני חושש מפניו מאוד. עוגת הפרסום תתחלק ולא תהיה נחלתם הבלעדית של ערוץ 2 ו־10. זה בא על רקע של ירידה בכלל עוגת הפרסום לטלוויזיה, בגלל התבססות האינטרנט והתוכן השיווקי לסוגיו השונים. ברגע שיהיה פחות תקציב לערוצים האלה, יהיה קשה מאוד לחייב אותם במחויבויות הציבוריות המוטלות עליהם היום. התוצאה תהיה שחיקה גדולה ברמת התוכניות".
אחת הרעות החולות הקשות ביותר, לדעת שקלאר, היא חדירת מה שמכונה התוכן השיווקי, ובעברית פחות צחה פרסום סמוי, לשידורים. "ככל שהתוכן השיווקי יגדל, יגדל כוחו של המפרסם, והוא ינתב את השידורים לכיוון הבידורי. זה יגזור את אופי הדרמות והתוכניות הדוקומנטריות, והרגולטור לא יוכל לעשות הרבה. התוכן השיווקי ירדד עוד יותר את תכני הערוץ המסחרי. ינסו לגייר את ההגדרות הז'אנריות לטובת התכנים הבידוריים. כך יותר ויותר תוכניות דוקומנטריות יהיו, למעשה, תוכניות בידור. הבעיה היא, שההגדרות של הקטגוריות השונות הן משפטיות, ולא תוכניות. הן מגדירות תוכניות לא על־פי תוכנן, אלא על־פי התקציב המושקע בהן, מספר ימי הצילום וצילומי החוץ. עכשיו יגבר הטשטוש בין הז'אנרים". שקלאר מזכיר לדוגמה ויכוח שניהל עם "קשת" על הגדרת תוכניתה של עדי אשכנזי, "מה זה השטויות האלה". אנשי "קשת" דורשים להכניס אותה למכסת התוכניות הדוקומנטריות שהם מחויבים בה, בעוד שלדעת שקלאר זו תוכנית בידור מובהקת. "גם ההבחנה בין דרמה לטלנובלה תיטשטש ותלך".
ערוצי האינטרנט והטלפון הסלולרי לא רק ייטלו, וכבר נוטלים, נתחים של פרסום מערוצי הברודקאסט, אלא גם משנים את אופי השידורים. "הערוצים המסחריים שירצו להתקיים, יהיו חייבים לייצר תכנים שיוכלו לפרמט אותם ולהעביר אותם לטלפונים הסלולריים, לאינטרנט ול־VOD", מסביר שקלאר, וזה מה שמביא אותו דווקא אל השידור הציבורי, כמי שיהיה היחיד שיוכל לייצר מוצרים בעלי משמעות. "בלי פזילה לכיוון הכלכלי הוא יכול להציע אלטרנטיבה למי שרוצים תרבות פנאי שלא נגזרת רק ממרכיבים בידוריים. ככל שהאינטרנט והמדיה האחרות יהיו מרכיבים חשובים יותר בתרבות הפנאי, יגדל הקהל שיחפש תשובות אחרות. מכאן, שמכלל הלאו יימצא ההן". וכצעד ראשון הורה להוציא את רשות־השידור מוועדת המדרוג, הבוחנת את הרייטינג של השידורים, צעד שקומם עליו רבים. "רשות־השידור לא תלויה ברייטינג, ולא צריכה שהרייטינג יכתיב את התנהלותה ושהיא לא תפזול לעניין ההיצע והביקוש", אמר לא אחת.
בשיחה לקראת כניסתו לתפקיד מצטייר שקלאר כסוג אחר של מנכ"ל ממה שרשות השידור הכירה עד היום. הוא אמנם מונה בידי פוליטיקאים, אך דומה שתפיסת העולם שלו אחרת, או לפחות יש בה פוטנציאל למשהו אחר. הוא מדבר במושגים של אחריות ציבורית, אזרחית, תרבותית, ובשידור הציבורי הוא רואה שירות שהמדינה מחויבת להעניק לאזרחיה, כמו חינוך, תרבות, ספריות, תיאטראות, מוסיקה ושירותים אחרים. "כשם שהאוניברסיטאות חייבות להמשיך להחזיק חוגים שעוסקים בתחומי הרוח, גם אם אין להם ביקוש, קל וחומר יש למדינה חובה ציבורית לעסוק גם במרכיבים משמעותיים של החיים, לספק תרבות שבלעדיה היא אינה חברה ראויה. אם ישאלו אותי על הצורך לעסוק בחומרים קלאסיים, הקשורים לקאנון התרבותי, לד.נ.א התרבותי שלנו, ולא יצפו בזה, אני אומר, הייתי עושה את זה גם אם יהיו לי רק ארבעה אחוזי רייטינג. חברה לא יכולה להיות רק חברה צרכנית. האמונה הזאת ברוח האדם, סליחה על הביטוי הבומבסטי, היא חלק מהגישה ההומניסטית־האמונית שלי. מה גם שאני מאמין, שאם תעשה דברים בצורה מעניינת, תוכל לבנות גם מכנה משותף רחב וגבוה. האקסיומה שהמכנה המשותף הרחב ביותר צריך להיות הנמוך ביותר לא מקובלת עלי".
ראיה לכך שגבוה לא חייב להיות צר, מביא מוטי שקלאר מנסיונו בתקופת המכרז האחרונה של ערוץ 2. "לפני שנה וחצי־שנתיים לבש ערוץ 2 מחלצות של ערוץ 1, ועשה תוכניות 'רציניות', 'גבוהות', והפלא ופלא, הרייטינג עמד על כמעט 20 אחוזים. אם עושים דברים בעלי משקל סגולי בצורה מעניינת, הציבור נותן אמון ומצביע באצבעות".
התפיסה מעניינת, בוודאי שונה מזו של מנכ"לים קודמים, שכל ימיהם ולילותיהם עברו בתחזוק הקשרים עם הפוליטיקאים שהביאו אותם עד הלום ויבטיחו שיישארו שם עוד קצת. ובכל זאת, לפני הדיבורים הגבוהים הללו ייאלץ שקלאר להתמודד עם קשיים הרבה יותר דחופים ופרוזאיים. תקציב שהולך ומצטמצם מדי שנה בשנה ומופנה רובו ככולו למשכורות, ועדי עובדים שמתחרים זה בזה בדאגה לאנשיהם - לאו דווקא מתוך ראיית טובת המוסד כולו, ומעל לכל - בעיית ניהול קשה של אנשים שהגיעו לתפקידיהם לא בגלל כישורי ניהול או הישגים מקצועיים מרשימים, אלא בגלל קשרים עם ראש הממשלה, בני משפחתו וחבריו, וכתודה על מיני שירותים שהעניקו להם, כאילו היו התפקידים האלה תוארי אצולה שמעניקה המלכה. שקלאר מסרב לדבר על כך ערב כניסתו לתפקיד, אך מכלל תפיסתו את צורת העבודה הנדרשת, אפשר להבין מה דעתו על מה שמתרחש היום בערוץ 1 ובקול־ישראל. "חייבים להיות עדכניים. היום אי־אפשר ליצור נוכחות טלוויזיונית בלי מערך שיווקי מסיבי של מיתוג ושל תכנון נכון של לוח משדרים. נדהמתי לגלות שאצלנו", הוא כבר מדבר בלשון אנחנו, "אין מנהל לוח שידורים שיודע איך לבנות את זרימת הצופים ולמנף את המוצרים בעלי הערך. מה נכון לשדר באיזה ערב, באיזה רגע, מול נקודות התורפה של הערוצים האחרים, וכיוצא באלה. אם, לדוגמה, מאתרים יום שבו יש נקודת תורפה לזכיין, אפשר לנצל זאת לייצור אלטרנטיבה. אפשר לבנות רצועות שידור שבועיות נוחות. אבל אי־אפשר לשדר יצירה חשובה כמו הסרט 'השביתה' בשעה הלא נכונה, בלי להתחשב במה שקורה בערוצים האחרים, כך שכאילו לא שידרת אותו. אי־אפשר ליצור הבלחות בלי בנייה כוללת של ערוץ בעל אופי מסוים. צריך לבנות קהל נאמן, שיודע שיש לו אלטרנטיבה".
הוא מדבר על ניהול עדכני. "שדירת הניהול תהיה חייבת לכלול אנשים שמאמינים בחזון הזה, באפשרות ליצור תעודת זהות ברורה ואבחנה בין השידור הציבורי למסחרי. מתוך היכרות שטחית מאוד מבחוץ, יש ברשות עדיין די אנשים שאפשר לעשות איתם את השינוי הזה. לא הייתי נכנס לסיפור הזה אלמלא חשבתי שיש לו סיכוי, ואם לא היו אנשים שמבינים, שאם לא עכשיו, אם הרעיון ייכשל, לא יהיה עוד ערוץ ציבורי".
מוטי שקלאר שמע היטב את הרעיונות לסגור את רשות השידור ולפתוח אותה מחדש במתכונת אחרת. הוא מבין בהחלט את האינסטינקט והרצון לסגור את מה שלא מתפקד, "אבל אם יסגרו, לא יפתחו מחדש. מהר מאוד יבואו גורמים שונים, בעלי כוח רב בקרב מקבלי ההחלטות, ויציעו לאמץ את המלצות ועדת האוזר, למשל, שהציעה להעביר את תקציב רשות השידור לערוצים המסחריים, שיוטלו עליהם מיני מחויבויות תרבותיות. הם יגידו לראש הממשלה, 'נצל את ההצלחה שלנו. אנחנו מדורת השבט'. ואולי זה יצליח במשך שנתיים־שלוש, ונגיד 'בא לציון גואל'. עד למשבר הכלכלי הבא. אז הם ייקלעו לקשיים ויבקשו להתחשב בהם, והשחיקה תהיה גדולה".
חלון ההזדמנויות שמזהה שקלאר אינו מורכב רק מהשינויים במפת התקשורת, אלא גם מהשינויים במפה הפוליטית. הרעה החולה המוכרת של רשות השידור, הקשר הגורדי עם הפוליטיקאים, היא לדעת שקלאר ניסיון להילחם את המלחמה הקודמת. בעידן של ריבוי ערוצים, קשה להפעיל לחצים פוליטיים מהסוג שהיה קל כל־כך ומוכר כל־כך בהיסטוריה של הרשות כשהיתה עדיין מונופול. הפוליטיקאים מעורבים עדיין עד צוואר ברשות־השידור, אבל דומה שמשהו השתנה. ראש הממשלה אולמרט מחויב לדו"ח המנכ"ל שלו, רענן דינור, שכולל רעיונות מעניינים לשינויים מבניים ברשות־השידור והקשר בינה לבין הדרג הפוליטי, וסעיפים אחרים הרבה פחות מעודדים. גם נוכחותו של שר בלי תיק, שכל עיסוקו הוא רשות־השידור, והוא לא רק הסעיף האחרון והפחות מעניין על סדר־יומו, מבטיח אולי גישה אחרת. אולי. ממש לא בטוח. אך כפי שצוטט פעם עומרי שרון, "מה הטעם שיש לנו רשות־שידור משלנו, אם היא פגר מת?". לא מדובר בגילוי המסעיר שבדמוקרטיה יש צורך בעצמאות השידור הציבורי, או בפילנתרופיה ואחריות ציבורית פתאומית, אלא ביתר תחכום מצד הפוליטיקאים, שיודעים שהתערבות־יתר שלהם בשידורים תהיה בומרנג, שיותר משיועיל להם, יזיק. הם יודעים שמוטב להם לבסס את יחסיהם עם התקשורת בדרכים אחרות, מתוחכמות יותר. אולי. לא בטוח.
משוכה קשה אחרת שניצבת מול מוטי שקלאר היא העובדים, שכבר האכילו מרורים לא מעט מנהלים. הוא מקווה ומאמין שימצא בתוך הרשות אנשים שאיתם יוכל להוליך את המהפכה. "חבורה רצינית של אנשים טובים תצטרך לעבוד ולבנות את המקום החדש, והאחרים יצטרכו לקבל תנאי פרישה, כדי שלא ייזרקו לרחוב. זו חובת המדינה". שקלאר מדבר גם על הכשרה מקצועית שתאפשר לעובדים להתעדכן בטכנולוגיות החדשות ביותר, על הבאת חברת ייעוץ שתסייע בגיבוש הרפורמה, ובעיקר על שיתוף פעולה עם העובדים. "הוועדים מבינים שעכשיו זה להיות או לחדול, לכן אני אופטימי". מאחר שבחוק ההסדרים כבר נקבע, שמחצית ההפקות בערוץ 1 יצטרכו לצאת לגופים חיצוניים, שקלאר לא רואה כל בעיה בכך שעובדים שיעזבו את הרשות יתארגנו בחברות הפקה ויספקו שירותים לרשות. "נוסף על כך תהיה העדפה לירושלמים. זה לא רק סימבולי, שרשות־השידור הציבורית ממוקמת בירושלים. גם המתח שבין תל־אביב לירושלים, שמאפיין את שוק היצירות וההפקות, מחייב נוכחות משמעותית של יצירה בירושלים".
כשמדברים על רב־תרבותיות, ניצת אור בעיניו של מוטי שקלאר, שהעלה את הנושא על סדר־היום גם במכרזים של ערוץ 2 ונשטף על כך בקיתונות של בוז. לאחר שנים רבות שבהן כל עובד רשות השידור שהעז להביע את דעתו על המתרחש, ולא רק לדווח דיווח ניטרלי ברוח "מסמך נקדי" הידוע, קיבל ערימת מכתבים ותלונות לתיקו האישי והסתכן בעונשים מעונשים שונים, נשמע עכשיו קול אחר. אולי. "אני לא מתכחש להווייתי כאיש דתי ומתנחל, מתוך הנחה שמנכ"ל אחר, גלוי ראש מתל־אביב, גם הוא בעל השקפת עולם ותודעה. אין לי שום בעיה עם זה שמי שבאה מקיבוץ קומוניסטי תביא את השקפת העולם שלה לשידור, ובלבד שזה יהיה בצורה הגונה ומקצועית. אני חסיד העולם הדיאלקטי. תפיסת העולם היהודית שלי אומרת, שחייבים להיות כל הזמן בתהליך של שקלול בין ערכים, וזו תרומה למקום שצריך לשקף את ההוויה הישראלית. בלי לתת ביטוי לקולות השונים אתה יוצא חסר בשני מישורים, בעושר היצירה ובגיוון הקולות, שמניבים יצירה טובה יותר... בפן השני, הקיומי, הדמוקרטי, אני מאמין שדמוקרטיה אינה יכולה להתקיים כאשר המחויבות היחידה שלך היא להצביע בבחירות אחת לכמה שנים. אתה חייב להיות מעורב ולהשמיע קול. אם לא ניתן לכל הקולות האלה להישמע, הקבוצות השונות בחברה יהיו מנוכרות ויסתגרו בתוך עצמן, ונחזור לתקופת השופטים שבה כל שבט מבודל לעצמו. אנחנו כבר קרובים מאוד למציאות הזאת, לחברה אדישה, מנוכרת, נטולת סולידריות, שבה הפרט הוא חזות הכל".
בכלל, הקיטוב בחברה כבר אינו מה שחושבים. דוגמה לכך מביא מוטי שקלאר מהבית, מעפרה: "אני אומר לחברים שלי שמתעקשים על המאחזים. אני מבין את הכאב, כשבבית הפרטי שלך מתגלים פתאום סדקים. אתה עושה הכל כדי לתקן את מה שדרוש תיקון, כדי שהבית לא ייפול. אבל בינתיים אתה לא שם לב, שהסדקים נגרמים מזרמים הרבה יותר משמעותיים, מרעשים טקטוניים מתחת לפני הקרקע, ומחר תהיה רעידת אדמה, והכל ילך לאיבוד, בזמן שאתה נלחם על הבית הפרטי שלך. הוויכוחים הפוליטיים הנוכחיים הם חסרי משמעות בהתייחסות לכאן ולעכשיו. בעוד שכל התקשורת סוגדת לכאן ולעכשיו הזה, לריגוש המיידי, והרי תמיד יהיו קונפליקטים רגשיים, בעוד שהמציאות העמוקה יותר, המגוונת יותר, המורכבת יותר, לא קיימת בשיח. לכן פחות ופחות אנשים צופים בחדשות בטלוויזיה. כי הן משעממות. אתה כבר יודע בעל־פה מי יגיד מה. אפילו תחקירים לא נוגעים ברבדים העמוקים יותר של החיים, אלא רק במיידי ובעכשווי, מי גנב ומי ליטף ועשה מעשים מגונים, עם כל החשיבות של החשיפות האלה. השאלה היא של פרופורציות ותמהיל נכון. רוב התקשורת חוטאת בחטא היוהרה, משום שהיא לא נותנת לציבור קרדיט, שהוא יכול להתעניין בדברים משמעותיים ומורכבים יותר. כמנכ"ל, כעורך ראשי, אנסה להשפיע בכיוונים האלה. אין לי בעיה עם דעות. אדרבא, החוכמה טמונה בריבוי הדעות והקולות".
חלון ההזדמנויות שעליו מדבר שקלאר הוא באירועים לציון שישים שנה למדינת ישראל, ארבעים שנה למלחמת ששת־הימים וארבעים שנה לטלוויזיה - אז תהיה הזדמנות לעסוק בנושאים, בדמויות, בתופעות ובאירועים מתולדות המדינה. יש לו המון תוכניות - ערוץ אינטרנט מושקע שיהיה חלק מהפלטפורמה השידורית, ועוד ועוד ועוד. ואם ייכשל? "בשבילי זו עבודה ציבורית נטו. אני לא מצפה שהמשרה הזאת תוביל למשרה אחרת. באתי כדי לעבוד, בגלל חשיבות העניין. ואם זה ייכשל, אם בתוך שנה שנתיים המכשולים הרבים יכשילו את כל המאמץ, לא יהיה עוד שידור ציבורי בישראל, על כל המשתמע מכך".
במסדרונות רשות השידור שוררת בימים אלה אופטימיות זהירה, והדברים של המנכ"ל הנכנס אכן מבטיחים סיכוי דק לשינוי. עכשיו חובת ההוכחה עליו. הרי גרוע יותר לא יכול להיות.
גיליון 63, יולי 2006