ינואר 1999. אז עוד חשבנו שהימים ההם יהיו השחורים ביותר שנדע. מערכת הבחירות בין אהוד ברק לבנימין נתניהו בשיאה. נתניהו עושה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב: מסית, מסכסך, מטריף את הארץ בסיפורי האליטות שלו, שנועדו להחזיר אליו לפחות את ציבור בוחריו הקלאסי. אמנון ליפקין-שחק, אז התקווה הגדולה, פושט את מדיו, מתלבט ארוכות ובסוף מחליט להיכנס לפוליטיקה. יועציו אומרים לו שבשביל להיבחר צריך לכבוש את השוק. לא משנה איזה שוק. יכול להיות התקווה, הכרמל או מחנה-יהודה. הוא מחליט ללכת על שוק התקווה. מלווה בעוד כמה אנשי צבא בדימוס הוא נכנס לגוב האריות ומתקבל על-ידי חבורת צרחנים אדומי פנים משנאה, שכפסע היה בינם לבין פגיעה פיזית של ממש במי שהיה הקצין הבכיר ביותר בצה"ל. המראות בטלוויזיה קשים מנשוא. הצרחן הגדול מכולם, בחור בשם אבי, חבוש כיפה לבנה סרוגה, הופך, איך לא, לגיבור התקשורת, אולי אפילו לגיבור תרבות.
אני מחליטה לכתוב מאמר בעמוד הפובליציסטיקה של "מעריב" על הבלוף הגדול של המקופחים-לכאורה משוק התקווה, שעדיין מופיעים בתודעה כעניים ומסכנים. הטעות שלי היתה ששכחתי לרגע שמדובר במאמר ולא בנאום. ההבדל הגדול הוא שכאשר מדברים, שפת הגוף, אבל בעיקר הטון, הם שעושים את המוזיקה. בדיבור אפשר להבהיר ביתר קלות את מה שמכונה "הפוך על הפוך". אומרים משהו אחד, אבל למעשה מתכוונים בדיוק למשמעות ההפוכה ממה שנדמה. כל שצריך הוא לנקוט נימת קול שתבהיר שהציניות היא העיקר. את כל זה אי-אפשר לעשות בכתובים.
במאמר ההוא התכוונתי לומר שאנשי השוק, כמו אנשי בית"ר ירושלים, כמו עוד כמה וכמה קבוצות מאובחנות היטב, נהנים מסוג מסוים של חסינות שנובע מרגשות האשם שלנו כחברה על כך שהם קופחו בעבר.
רציתי לומר שמידת הסלחנות שאנחנו מגלים כלפיהם נובעת מאמות מידה שונות שאנחנו מפעילים כלפיהם, כאילו להם מותר מה שלאחרים אסור. השוליים שלהם רחבים הרבה יותר. זה קומם אותי אז כפי שזה מקומם אותי היום.
הבעיה היתה שכתבתי את הדברים כפשוטם, בעוד שהתכוונתי לאותו "הפוך על הפוך" ידוע, השגור היום בפי כל. התוצאה היתה כמעט גזענית. דוגמה: "לאוהדי בית"ר ירושלים מותר לצעוק 'מוות לערבים', כי מה כבר אפשר לצפות מהקבוצה הזו. מותר להם לעשות גם דברים חמורים הרבה יותר, כי אתם יודעים, אלו אוהדי בית"ר. הם שייכים לקבוצת המקופחים, ההורים שלהם או סבא וסבתא שלהם היו במעברות, עברו את חוויית הקטמונים, איך אפשר לבוא אליהם בטענות? מגיע להם להתנהג כפי שהם מתנהגים".
אני הייתי ככל הנראה היחידה שהבינה שכוונת הדברים היתה שאסור להפעיל אמות מידה שונות כלפי האוכלוסייה הזו, וצריך לשפוט את מעשיהם באותה חומרה שהיינו נוקטים כלפי כל קבוצה אחרת, דווקא משום שהם אינם שונים. האחרים, ובצדק, ראו בכך התנשאות וזלזול של אשכנזייה מבית טוב, שאין לה חמלה או אמפתיה כלפי עברם הקשה של האנשים הללו. אני רציתי לומר שעברם אינו רלבנטי להתנהגותם בהווה, ומן הדברים עלה ריחן הרע של סטיגמות ודעות קדומות: ממי שגדל כמוהם אי-אפשר לצפות ליותר.
התגובות לא איחרו להגיע. רובן כללו דברי בלע ונאצה כלפי, שזורים בהרבה מאוד קללות עסיסיות. לכך אני רגילה. כל מי שכותב היום מאמרים ברוח השמאל הליברלי והחילוני, מכיר על בוריו את ריטואל הקללות והנאצות ואיחולי הכל-רע. אפשר לחיות עם זה. אבל היו גם שתיים-שלוש תגובות אחרות, שבעטיין נדדה שנתי, ואין זה ביטוי ספרותי. כך, למשל, קיבלתי מכתב, ששמור עימי עד היום, מאשה בשם מרים, שעשתה את כל הדרך הארוכה מן המעברה והקטמונים והעוני והצורך להרוויח את לחמה החל מגיל 12, עד לקריירה אקדמית שכללה סיומו של דוקטורט בתחום מסוים של מדע הביולוגיה. בשפה רהוטה ובכאב גדול פרשה לפני מרים את עלבונה על הדברים שכתבתי. "כל חיי", כתבה לי, "אינני מבקשת לעצמי אלא הזדמנות שווה. לא מחיקת העבר, אלא ניתוק הקשר האוטומטי בינו לבין הציפיות ממני. הדברים שכתבת הוכיחו לי שעברי ירדוף אותי ושכמותי עוד שנים רבות".
לימים התגלגלתי להופיע ב"משעל חם" בערוץ 2, בדיון שעסק ביחס אשכנזים-ספרדים, או איך שלא תכנו את הקרע הזה, שלמרבה השמחה קיים בעיקר על הנייר. לידי התיישב לא אחר מאשר אבי משוק התקווה, חמוש בכיפתו הלבנה ובמה שנהוג לכנות "אותנטיות", שהתקשורת כל-כך אוהבת. כשנדלקו האורות באולפן הוא השתלט על השיחה בצעקות, לא נתן לאיש לפתוח את הפה, שר בקולי קולות שירים של זוהר ארגוב, חירף את האשכנזים המלומדים, לעג לכל הערכים החשובים בעיני. ואני, במקום לומר לו בדיוק מה אני חושבת עליו ועל התנהגותו, החרשתי דום, זוכרת את המאמר ההוא. זו היתה הטעות השנייה שלי בהקשר הזה.
יעל פז-מלמד היא חברת מערכת "מעריב"
גיליון 28, ספטמבר 2000