ערב הבחירות של שנת 1996, בעקבות האירוע האומלל בכפר כנא שבלבנון, שבו פגעו בטעות תותחים של צה"ל במבנה שבו מצאו מקלט פליטים, וכמאה מהם נספו, איימו ראשי הציבור הערבי בארץ להחרים את הבחירות. הם הבהירו כי יענישו את ראש הממשלה, שמעון פרס, על מעשיו בלבנון – והזהירו כי יטילו בקלפי אלפי פתקי מחאה לבנים. היה ברור כי נוכח התיקו הקבוע בין הימין לשמאל, תסלול הימנעותם מהצבעה את דרכו של בנימין נתניהו לניצחון.
קשה היה אז לקחת ברצינות את האזהרות של מנהיגי הציבור הערבי בארץ. איומם לא נראה רציני: האם באמת איבדו את שיקול דעתם עד כדי כך שבגלל רצונם למחות על הטעות הטראגית בלבנון ולהעניש את פרס, יענישו את עצמם ויעלו לשלטון את נתניהו ואת ממשלת הימין?
העברתי למערכת את הידיעה על האיום, בתוספת פקפוק לגבי מידת רצינותו. כך גם פורסמו הדברים – ככותרת עיתונאית שגרתית ("הערבים מאיימים: נשלשל לקלפי פתק לבן"), ולא כמפנה חשוב בעמדת ערביי ישראל, הדורש תשומת-לב מיוחדת.
רק ביום הבחירות התברר לי שאולי המצביעים הערבים נפלו על הראש, אבל אני נפלתי בפח. הם התכוונו, במלוא הרצינות, לכל מלה. אלפי פתקים לבנים נספרו בקלפיות במגזר הערבי. הם שהכריעו בסופו של דבר את גורלו של פרס, שגם ההתגייסות הלילית של עוזריו להוצאת מצביעים ערבים מבתיהם לא הועילה לו.
הלקח שלי מהסיפור, שיש לו נגיעה ישירה לאירועים האחרונים ברחוב הערבי, ברור: צריך לקחת את ראשי הציבור הערבי ברצינות.
מבחינתי, בדיעבד כמובן, היה סיפור בחירות 1996 הרגע שבו הבנתי שערביי ישראל עולים כיתה בבית-הספר לדמוקרטיה. לא עוד גוש אלקטורלי המצביע באופן אוטומטי למפלגות השמאל, אלא קולקטיב בעל מודעות פוליטית ולאומית מתגבשת, המשכיל לתכנן את מהלכיו בצורה עצמאית, תוך נשיאה באחריות למעשיו. זה הרגע שבו נולדה האמרה של ראשי הציבור הערבי: "אנחנו לא בכיס של אף אחד".
מאז לא הפסיקו ראשי הציבור הערבי לדבר. גם הפעם נועדו חלק ניכר מהדברים ללא יותר מאשר גריפת עוד כותרת עיתונאית (ממש כמו אחרי המהומות האחרונות, עת העלו חברי ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל דרישה להעמיד את מפקד המחוז הצפוני במשטרה לדין בבית-הדין הבינלאומי בהאג בגין "פשעי מלחמה"). כותרת, ותו לא.
במקרה הטוב יותר, נועדו ההצהרות החריפות לעלות נושאים על סדר-היום הלאומי (למשל, הצעות החוק לביטול חוק השבות והמוסדות הלאומיים או הגדרת החיזבאללה כתנועת שחרור לגיטימית), זאת תוך כדי יצירת פרובוקציה, שהפכה בעיני המנהיגים הערבים לכלי נשק חדש במערכה הפוליטית, שבה הם למדו לומר את דבריהם בצורה מחודדת, המרגיזה – אבל גם הכנה – ביותר. כותרת שיש מאחוריה הרבה חומר למחשבה.
באותה מידה, אישי הציבור הערבים הזהירו מהתפרצות אלימה של הציבור שלהם. התסכול, האכזבה והחיים בצל הקיפוח המתמשך איימו להתפרץ בכל רגע. הם אמרו שההתפרצות תהיה אלימה, ממושכת, כואבת ושגם תתבע קורבנות בדם. וזו כבר לא היתה רק כותרת.
הם צדקו בכל מלה. מי שלקח את דבריהם ברצינות, לא הופתע מהאירועים האחרונים, שהיו "האינתיפאדה של ערביי ישראל", ובה שילמו 13 אזרחים ערבים בחייהם.
באותה מידת רצינות יש לקחת גם את ההכרזות הפוליטיות שלהם כי לא יוכלו לתמוך בממשלת ברק שטבחה בערביי ישראל, ואשר הפכה, בעיניהם, מתקווה גדולה לתאומה סיאמית של ממשלת הליכוד.
מי שמאזין עתה לערביי ישראל לא יופתע אם בבחירות הבאות הם ישימו קץ לתיקו המסורתי במערכת הפוליטית ויהיו גורם מכריע בתוצאותיהם. הצבעתם שוב אינה מובנת מאליה. מסתבר שלא כל הכרזה נועדת להשיג כותרת.
אמיר גילת הוא ראש מערכת "מעריב" בחיפה, ועוסק בין היתר בסיקור המגזר הערבי
גיליון 29, נובמבר 2000