שער "הארץ", 7.2.13
ביום רביעי האחרון (6.2.13) פירסמה ועדת טירקל לחקר תקרית המשט לעזה את החלק השני של הדו"ח שלה. השאלה שעליה משיב דו"ח זה, כפי שהוגדרה במנדט הוועדה, היא "האם מנגנון הבדיקה והחקירה ביחס לתלונות וטענות המועלות בדבר הפרות של דיני הלחימה, הנוהג בישראל באופן כללי, וכפי שהוא מיושם ביחס לאירוע הנוכחי, תואם את חובותיה של מדינת ישראל בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי".
לו הייתי שר בממשלה למשל, הפותח את עיתון "הארץ" בבוקר היום שלאחר פרסום הדו"ח, היתה הכותרת בעמוד הראשון מטרידה אותי: "ועדת טירקל: הדרג המדיני אחראי למנוע פשעי חיילים". כאשר הייתי עובר לעמ' 4 כדי לקרוא את המשך הדברים, הכותרת המרוחה באותיות קידוש לבנה לכל רוחב העמוד כבר היתה גורמת לי כנראה להיחנק עם קפה הבוקר שלי: "טירקל: הדרג המדיני אחראי לפשעי המלחמה של צה"ל". אם לא הייתי ממתין לעיתון המודפס ובודק את אתר האינטרנט של העיתון עוד ביום רביעי, תגובתי, מן הסתם, היתה דומה לאור הכותרת: "ועדת טירקל: להטיל אחריות פלילית על הדרג המדיני בגין פשעי מלחמה של חיילים".
מה משתמע מכותרת זו? ראשית, צה"ל ביצע פשעי מלחמה. שנית, הוועדה ממליצה להטיל עלי, כחלק מהדרג המדיני, אחריות לפשעים אלה.
אם לא הייתי זורק מיד את העיתון והקפה ומתקשר לפרקליט הצמרת שלי, אלא ממשיך לקרוא את הכתבה עד תומה, הייתי מגלה את הדברים הבאים: אין בדו"ח הוועדה ממצא שלפיו חיילי צה"ל ביצעו פשעי מלחמה. הוועדה ממליצה לעגן, לעתיד לבוא, "הוראות בחוק המטילות על מפקדים וממונים אזרחיים אחריות פלילית ישירה לעבירות שעברו הכפופים להם, כאשר הם לא נקטו כל האמצעים הסבירים למנוע ביצוע עבירות או לא פעלו להביא את האחראים לדין כאשר נודע להם על העבירות לאחר מעשה".
אם הייתי מגדיל עשות ולא מסתפק בדיווח בעיתון, אלא מעיין בדו"ח הוועדה המלא (שאתר "הארץ" באדיבותו כולל קישור אליו), הייתי מוצא שאין המדובר ב"נורמות חדשות", כפי שנכתב בעיתון, שכן אחריות זו קיימת כבר במשפט הבינלאומי המנהגי, המחייב את מדינת ישראל (עמ' 70–72 ו-308 בדו"ח). הוועדה מצאה כי מפקדים בצה"ל נדרשים על-פי פקודות הצבא לנקוט צעדים משמעתיים ביחס לעבירות של פקודיהם וכן כי בתי-הדין הצבאיים כבר הרשיעו מפקד בגין אי-מניעת עבירה על-ידי פקודיו (עמ' 239 ו-309 בדו"ח). החידוש שמציעה הוועדה אינו בעצם קיום הנורמה, אלא בעיגונה המפורש בחוק הפלילי.
ומה באשר לשאלה שעליה התבקשה הוועדה להשיב, על-פי המנדט שלה, והיא האם מנגנון הבדיקה והחקירה בישראל ביחס לתלונות בדבר הפרות של דיני הלחימה תואם את חובותיה של המדינה בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי?
ובכן, ברק רביד, החתום על הידיעה (או אולי העורך), אינו סבור כי זה עניין חשוב דיו כדי לכלול אותו בעמוד הראשון של העיתון. גם לא בששת "עיקרי הדו"ח" המופיעים במובלט בעמ' 4. מי שימשיך ויקרא את "האותיות הקטנות" באותו עמוד ימצא כי הוועדה דווקא קבעה שמנגנוני הבדיקה והחקירה בישראל "מתיישבים, בדרך כלל, עם חובותיה של מדינת ישראל לפי כללי המשפט הבינלאומי". העיתון ממהר לסייג זאת ולציין כי "עם זאת, ממליצה הוועדה על שינויים רבים, חלקם מרחיקי לכת".
עמוס הראל, בפרשנותו באותו עמוד, סבור כי הוועדה "מעירה ביובש" כי מנגנוני החקירות הישראליים עומדים בסטנדרטים הבינלאומיים ולמעשה "בדרכה המנומסת, הוועדה מביעה אי-אמון בהליך המשפטי המתקיים בפועל".
האומנם אפשר להסיק "יובש" ממכתבו של הלורד דייוויד טרימבל, חתן פרס נובל לשלום מצפון-אירלנד ומשפטן מוערך, שדבריו מופיעים בפתח הדו"ח? הלורד טרימבל, אחד המשקיפים הבינלאומיים בוועדה, כותב כי הדו"ח, שהוא מכנה מקיף, קפדני ועצמאי, מגלה "שהמשפט והפרקטיקה הישראליים כמכלול יכולים לעמוד בהשוואה לטובים ביותר בעולם". האומנם "יובש"? "חוסר אמון מנומס"?
אמנם יש מקום לשיפורים, והוועדה אכן מציינת 18 המלצות מפורטות. יחד עם זאת כותבת הוועדה: "יודגש כי כאשר מצאה הוועדה שיש צורך בתיקונים או בשינויים, אין בכך, בהכרח, כדי להצביע על פגמים מהותיים, אלא התוויית דרכים להשגת יעדים אידיאליים למנגנונים ולדרכי פעולתם" (עמ' 46). בעיתון "הארץ" בחרו לגבש את התרשמותם תוך התעלמות מאמירה מפורשת זו.
אכן, במקום שבו מדינה חושפת את מנגנוניה הפנימיים לבדיקה רצינית ומעמיקה יש "סיכון", הקרוב לוודאי, שיימצאו, במקרה הטוב, המלצות לשיפורים. כאן המקום להזכיר כי הוועדה לא הסתפקה בניתוח החוק ובבדיקת נהלים והצהרות חגיגיות, אלא ערכה בדיקה מדגמית של החקירות שבהן מדובר, על יסוד כ-60 תיקים ולפי קריטריונים שהיא בחרה.
מה חשבו המשקיפים הבינלאומיים בוועדה על נכונות ישראלית זו לחשיפה? זה דווקא לא נשמר בסוד או הושאר למשאלות לב של עיתונאים. כותב פרופ' טימותי מק'קורמק, משפטן אוסטרלי ויועץ מיוחד למשפט בינלאומי הומניטרי, לתובע של בית-הדין הפלילי הבינלאומי בהאג:
"בעיני, ההתמקדות בשלב השני בחקירת הוועדה – המנגנונים הישראליים לבדיקת וחקירת טענות להפרות של דיני הלחימה – מסקרנת וגם ראויה לשבח. התרשמתי מכך שממשלת ישראל היתה מוכנה לקבל על עצמה חקירה רחבת היקף זו של המנגנונים וההליכים לחקירת טענות בדבר הפרות של דיני הלחימה, וכי היא עשתה זאת על-ידי שיתוף משקיפים בינלאומיים במשך כל שלב של תהליך החקירה והדיונים שבאו בעקבותיה".
פרופ' מק'קורמק מציין כי דן בנושא עם התובע (דאז) של בית-הדין הפלילי הבינלאומי, "והסכמנו כי כל מדינה – בין אם היא צד לחוקת רומא ובין שאינה צד לה – המעוניינת לבחון את הפרוצדורות הלאומיות שלה בחקירת טענות בדבר הפרות של דיני הלחימה, יש לעודדה לעשות כן".
במלים אחרות, לא רק שאזיקים אינם נדרשים כאן, מדינת ישראל ראויה לשבח על נכונותה לאפשר בדיקה שיש בה תועלת לכל אומות העולם ואשר יש להניח כי גם המתוקנות שבמדינות לא היו יוצאות ממנה בלי שנמצאו עניינים ראויים לשיפור באופן התנהלותן.
הבסיס לדיון ציבורי חייב להיות העובדות. אולי זה נאיבי, בעידן של ניו-ז'ורנליזם ופוסט-מודרניזם, לדרוש מהתקשורת ליידע אותי תחילה ב"שורה התחתונה", אחר-כך ביתר העובדות ורק לאחר מכן להציע לעובדות פרשנות, אבל זו הציפייה שלי. גישה אחרת, כמו שמתבטאת לדעתי בסיקור דו"ח ועדת טירקל ב"הארץ", מועלת בחובת העיתון כלפי קוראיו ומזלזלת בהם.
ברור לי שבהבאת עיקרי הדברים מדו"ח מפורט מאוד יש מקום לשונות סובייקטיבית באשר לדגשים. מה שחורג מן הסביר הוא הבלעת התשובה של הוועדה לשאלה שבמוקד המנדט שלה. לפי כל מבחן אובייקטיבי, תשובה זו חייבת היתה להיות בכותרת או לפחות בפתיח.
מי שמציל במעט את כבודו של "הארץ" הוא דווקא פרופ' אייל גרוס, שאינו עיתונאי "מקצועי", אלא משפטן אקדמי ופעיל בארגוני זכויות אדם. לפרופ' גרוס יש ביקורת על הדו"ח, אך הוא פתח את טור הפרשנות שלו ב"הארץ", באותו יום, כפי שהיתה צריכה להיפתח הידיעה המדווחת על הדו"ח: בהצבת השאלה שעמדה בפני הוועדה והתשובה שהוועדה נתנה לה. מכאן, אפשר וראוי להמשיך ולהתווכח.
אל"מ (מיל') לירון ליבמן הוא עורך-דין, לשעבר ראש מחלקת הדין הבינלאומי בצה"ל