ולפני הכל: האוסקר
שערי העיתונים עומדים היום בסימן צעדות. ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" זוהי שיירת ההזדהות של תושבי המרכז והצפון לשדרות, ב"הארץ" זוהי הצעדה, שתהיה או לא, של "אלפי עזתים לגדר". ב"ישראל היום", ובכן, האמת היא שב"ישראל היום" אין שום צעדות בכלל, ולכן צריך לתקן ולומר שמה שיש על שערי כל העיתונים היא ידיעה לקראת טקס האוסקר שייערך הערב, שבו יתמודד סרט ישראלי, "בופור", על פרס בקטיגוריית הסרט הזר.
ובינתיים, בתל אביב (תמונה של מי שנשאר בעיר) צילום: פלאש 90
ב"הארץ" "בופור" זוכה להפניה סולידית (איזה סולידית, גרפיקה אדומה עם כוכבי זהב, כולל תמונה קטנה) לכתבה של דנה גילרמן בגלריה: "האם 'בופור' יכבוש את הוליווד?" (לא יכולים בלי קצת כיבוש, שם ב"הארץ"). אלא שגילרמן מסקרת את תחום האמנות, ובמוסף "גלריה" היא סוקרת את יריד "צבע טרי", שבו יציגו "עשרות אמנים צעירים שאינם מיוצגים על-ידי גלריות לצד אמנים ותיקים". "שתי היוזמות מתייחסות ליריד כאל עסק לכל דבר", כותבת גילרמן, ומוסיפה בסוגריים אבחנה לא ברורה: "אם כי קשה למצוא מישהו שיוזם פרויקט אמנותי ואינו קשור באופן כזה או אחר לאמנות". יכול להיות, מה שבטוח קשה הוא להבין מהכתבה הזו האם הסרט "בופור" יכבוש את הוליווד או לא.
התשובה נמצאת דווקא בסופה של הסקירה של אורי קליין, המתפרסמת גם היא במוסף. קליין מקדיש לקטיגוריית "השפה הזרה" פסקה אחת בסוף הסקירה על הסרטים המועמדים לאוסקר: "לחמשת המועמדים יש סיכויים כמעט שווים לזכות, אך ייתכן כי לסרט האוסטרי 'הזייפנים', בבימויו של סטפן רוזוביצקי, יש סיכוי מעט טוב יותר, מפני שעלילתו מתרחשת בזמן מלחמת העולם השנייה והשואה - נושא שחברי האקדמיה מתקשים להישאר אדישים לו". יכול להיות שחוסר ההתרגשות של קליין נובע מדעתו על הסרט "בופור", שכשיצא לאקרנים כתב עליו: "'בופור' מבקש לפנות אל המכנה הרגשי והאידיאולוגי הרחב ביותר. מצד אחד, נדמה שכל הנתונים של הסרט פועלים לטובתו. מצד שני, יש בו משהו משונה. גם אם הוא מרשים בעת הצפייה בו, 'בופור' מותיר הד מועט מאוד בזיכרון ומועט אף יותר בנשמה. משהו בו מתמוסס מהר מדי והופך את החוויה שהוא מייצר לחמקמקה".
נמשיך עם האוסקר, שב"מעריב" זוכה להפניה גדולה על השער ("הלילה זה יקרה: לסרט הישראלי 'בופור' יש סיכוי טוב לעשות היסטוריה"), כולל תמונה של השחקן אושרי כהן "בהכנות האחרונות על השטיח האדום"; ב"ידיעות אחרונות" להפניה סופר-פטריוטית: "הלילה: ישראל רוצה אוסקר" (אחרת נצעד כולנו יחד ונגלגל את השטיח האדום ונתקע לכם אותו בגרון, גויים ארורים!); וב"ישראל היום", משחק מלים, לשון נופל על לשון מעולם הסרטים: "הלילה בהוליווד: 'בופור' - שתי אצבעות מהאוסקר".
שלושת העיתונים גם שלחו עיתונאים ללוס-אנג'לס. עמית קוטלר מ"מעריב" מביא מונולוג של אושרי כהן ("המטרה האמיתית היא האמנות, וזאת לא מעונבת או מסתובבת בחליפות באיזושהי צורה") ושל רותם יאיר ("המתלווה למשלחת הישראלית לאוסקר הוא אחד מהחיילים שעליהם בוססו הדמויות ב'בופור'". ציטוט נבחר: "למרות הכל, יש ניגוד מסוים בין החגיגות האדירות כאן בהוליווד לבין הסיפור האמיתי"); מאיה כהן מחזיקה כפולה שלמה ב"ישראל היום" ומביאה סקופ: "אושרי הגיע בג'ינס צמוד וז'קט מחויט". ויש גם תמונה של הכתבת עצמה על שטיח אדום, כנראה מחווה לז'אנר הדוקו-ג'ורנליזם (ואולי פשוט כדי שבבית יאמינו שמאיה, מאיה שלנו! הגיעה להוליווד). ורק אמיר קמינר מ"ידיעות אחרונות", עוכר ישראל ומקלקל שמחות שכמותו, כותב כי "עם כל הכבוד ל'בופור', התחרות העיקרית היא על פרס הסרט הטוב יותר". לכן, נחזור לעניינים הרציניים יותר שעל הפרק, כלומר על השער.
ובכל זאת: שדרות ועזה
כאמור, שיירת ההזדהות לשדרות מיום שישי תופסת היום את שערי "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", אחרי שבשבוע שעבר זכתה לקידום רציני בתוכנית הריאליטי המצליחה שמנחה צביקה הדר (משהו עם ריקודים).
ב"מעריב" זהו מאמר, שנדפס ברובו באופן לא אופייני על השער, של רינו צרור, שהצטרף לשיירה ("אכן, מתקיים מהלך נגדי, אזרחי, למדיניות הממשלה... זו תנועה מרתקת, עממית טבעית... הבאים לשדרות ראו את עצמם כעם, לא כמקבץ של פליטים, וחשו מחויבים לאזרחים אחים בצרה") ומסכם: "שדרות ויישובי הסביבה נזקקים לרצף של שיירות, לטיפול אזרחי שבועי, הדוק, אוהד ומחבק. לפעמים, השיירה השנייה היא המכרעת". בתוך העיתון מקבל הנושא חצי כפולה (בדיוק חצי מהיקפו של סיקור האוסקר), שבה ניתן לקרוא כי אלי מויאל, ראש עיריית שדרות, מוכן להיפגש עם החמאס; כי דויד גרוסמן, שהצטרף לשיירה, חושב כי "אוצר הטבע הכי גדול שלנו הוא לעשות טוב". עוד בנושא: מונולוג נרגש של אהרון חוגי, הבעלים של חנות הבגדים סטייל-רון בשדרות, שהכניס 8,000 שקל ביום שישי האחרון, אבל מדגיש כי "הדבר החשוב והעיקרי פה זאת ההזדהות, ולא הכסף".
ב"ידיעות אחרונות" הרחיקו לכת עוד יותר. לא מאמר על השער, אלא פרסום חינם לבעלי עסקים בשדרות. שוב, ב"ידיעות אחרונות" מעדיפים לעשות גרסת ריאליטי של עיתונות. האם מדובר במיזם בידורי-ציני או הירתמות נאצלת של גוף תקשורת מסחרי? האם פרסום כזה עוזר לשדרות או לתדמית של "ידיעות אחרונות"?
הכפולה הפותחת של העיתון מציגה תיאורים ומספרי טלפון של עסקים שדרותיים: מספרה, חנות צעצועים, חנות נעליים, שיפוצניק, ועוד ועוד, סך-הכל 15 בתי-עסק (ביניהם גם אהרון חוגי, שב"ידיעות אחרונות" נשמע דווקא פסימי מאוד: "בכל יום עוברת לי בראש השאלה אם לסגור את העסק"). ויש גם מאמרונצ'יק של סמדר שיר, המשווה את יחסי שדרות-שאר המדינה ליחסי אשה ומחזר: "...אם אתה אוהב אותה, אוהב באמת, אתה צריך ללכת אליה ובעקבותיה באש ובמים. אם תשקיע בה גם את הלב, גם את הרגליים וגם את הארנק...".
אבלים בבית חנון לאחר התקיפה הישראלית, אתמול צילום: פלאש 90
ב"הארץ" שיירת ההזדהות אמנם זוכה לידיעה בעמ' 3 (מיכל גרינברג, שבוחרת לפתוח את דיווחה בציטוט מצמרר משהו של תמר חג'בי, תושבת שדרות: "חבל שדווקא ביום שכל האנשים האלה באים לפה, לא היה 'צבע אדום'". מטבע הדברים, הציטוט הוא גם כותרת הידיעה), אבל השער מוקדש לא לאזרחים האחים בצרה שבשדרות, אלא לאלה שמפילים עליהם קסאמים. "מאגרי הבנזין בעזה אזלו בסוף השבוע. חמישה פלסטינים נהרגו בתקריות בשטחים", היא כותרת הגג, והכותרת הראשית: "צה"ל נערך לצעדות של אלפי עזתים לגדר". עמוס הראל, אבי יששכרוף ויובל אזולאי מדווחים כי רק רכב חירום ומכוניות המונעות בסולר יכולים לנוע בעזה, וכי "החשש העיקרי בישראל הוא שהמוני תושבים יפרצו בכוח את גדר הגבול, וכי הניסיון לבלום אותם יביא להרג המוני".
תמונת השער מוקדשת בכלל לחיילי חטיבת כפיר, הנראים בה כשהם מתאמנים בקרב מגע. הכותרת היא: "חיילי כפיר מתעללים, והקצינים מודים: 'אנחנו בתקופה רעה'". יובל אזולאי כותב על מקרי התעללות שנחשפו בחודשים האחרונים בחטיבת כפיר, חטיבת חי"ר ש"אחראית על שגרת הלחימה בגדה". כותרת התמונה: "לומדים להכות", מקשרת את אימוני החיילים למקרי ההתעללות; כאילו במתקני האימונים של צה"ל מתאמנים אך ורק כדי להתעלל בפלסטינים חפים מפשע.
ויש היום בישראל עוד עניינים
ב"ישראל היום" לא שדרות ולא עזה, כאן על סדר היום דניאל פרידמן, שר המשפטים של מדינת ישראל בדרך-כלל, והיום "סכנה לדמוקרטיה", כפי שמכריזה הכותרת הראשית של העיתון, המצטטת את השופטת ("העליונה", מציינים בעיתון) בדימוס דליה דורנר, המתייחסת ל"התקפות השטנה" של פרידמן. "אם יתקבלו הרפורמות שלו, הדמוקרטיה שאנו מכירים לא תהיה עוד", מצוטטת עוד דורנר. וגם דן מרגלית על השער, אצלו השטנה מתחלפת במשטמה: "במשטמה יוקדת מסתער דניאל פרידמן על בג"ץ להורסו". לטענת מרגלית, היוזמות של פרידמן באות כולן כנקמה בשופטי העליון על שלא קיבלו לשורותיהם את "חברתו הקרובה מאוד", נילי כהן. על אותו משקל ניתן אולי לנתח את המתקפה של "ישראל היום" על שר המשפטים ולטעון כי היא באה רק מפני שפרידמן הוא מינוי של אהוד אולמרט, האנטי-כרייסט של העיתון, וכמו שכותב מרגלית: "הביקורת הזאת מופנית קודם כל כלפי אהוד אולמרט, הוא מינה את פרידמן". מובן שיכול להיות שהמתקפה של "ישראל היום" על פרידמן באה מטעמים ענייניים לגמרי, שב"ידיעות אחרונות" מזמינים כיבוד לישיבות רק מקייטרינג מלכה-פלוס בשדרות (טל' 08-6809757), ושב"הארץ" לא התפרסם כיתוב התמונה הבא: "ריקוד הקאמה-סוטרה בקרנבל בברזיל בתחילת החודש. רקמה עבה בין הנרתיק לשופכה היא, כנראה, הפתרון לחידה". ואם זו התשובה, רק תנחשו מה היתה השאלה.