כותרות "הארץ" ו"ידיעות אחרונות"

חציו של שער "הארץ" מכוסה הבוקר על ידי פרסומת למכונית. ביתר דיוק – לא השער ממש, אלא מעין דמוי שער שאמנם כולל בראשו את לוגו העיתון, אך כשמדפדפים בו מתגלה תחתיו השער האמיתי. הפרסומת פותחת בציטוט "למה להגיע לפסגה? פשוט כי היא שם". למה להגיע עד לשער העיתון, ולכסות את חציו? מסיבות אחרות, כמובן. למעשה, לו היו שואלים היום מטפס הרים מדוע להגיע לפסגה היה ודאי מסביר כי שילמו לו הון עתק להציב שם איזו פרסומת מתנפנפת.

מתחת לפרסומת, הכותרת הראשית של עיתון "הארץ": "רייס מודאגת מהמצב ברצועה; תדון על כך עם אולמרט ביפן" [ברק רביד]. בתחתית הידיעה הפנייה לעמוד 3 - "היפאני שיעיב על הביקור". המדפדף לעמוד 3 מגלה כתבה קצרה על קארו קישידה [ברק רביד ופאדי עיאדאת], תחת הכותרת: "משרד החוץ חושש שפציעת יפאני בבילעין תעיב על ביקור אולמרט". קישידה איבד את ראייתו כתוצאה מכדור גומי צה"לי בעת שהפגין בבילעין. באמת לא נעים. בעומק הטקסט אף מוגשת גרסתו לפציעה. לדבריו, כשראה חיילי צה"ל יורים "התחלתי לברוח ואז קיבלתי כדור גומי בבטן, מיד אחר כך בעין השמאלית וכדור נוסף בגב" (גרסת צה"ל: "לא היה שימוש בכדורי גומי באותו יום").  בכל זאת יש מקום להתעודד. אחרי הכול, לא גזל האדמות בבילעין עלול להעיב על הביקור של ראש הממשלה ביפן (או להפוך לכותרת בעיתון), זה כבר מתקבל בעולם (ובתקשורת הישראלית) כמובן מאליו.

ב"ידיעות אחרונות" הכותרת הראשית היא ציטוט מתוך ראיון שערכו נחום ברנע וטובה צימוקי עם דניאל פרידמן, ראיון המתפרסם במלואו ב"מוסף לשבת": "העליון פועל כמו מפלגה דתית". גם כותרת המשנה עשויה ציטוטים-ציטוטים, נגד בית המשפט העליון והעומדים בראשיו. הראיון עצמו מתפרש במוסף על פני ארבעה עמודים רצופים, חמישה אם כוללים את השער, ומהווה עוד נקודת ציון במלחמה בין שר המשפטים לבית המשפט. מי שנהנה מנקודות הציון הקודמות, ייהנה להתפלש גם בכתבה זו.

על הכותרת הראשית ב"מעריב", מיד.

פרשת מקיין והכותרת ב"מעריב"

הקרב על נשיאות ארה"ב מתחמם, והעיתונים בישראל מגיבים בהתאם. מה זאת אומרת מתחמם? התגלתה, לכאורה, פרשייה רומנטית שניהל המועמד הרפובליקאי ג'ון מקיין. ב"ידיעות אחרונות" הידיעה הזו מזניקה את מדור חדשות החוץ היישר לעמוד השער, למקום בולט תחת הכותרת הראשית, עם תמונת שלושת הקודקודים במשולש הרומנטי – ג'ון מקיין, סינדי מקיין, והלוביסטית ויקי אייסמן.  כל אחת מהדמויות זוכה לכותרות בולטת בגופן שחור על גבי צהוב: "המועמד", "האישה", ו"המאהבת". למען הדיוק מוסיפים עורכי העיתון סימן שאלה למילה "המאהבת", וזאת כיוון שעדיין לא הוכח כי היא אכן הייתה מאהבתו של מקיין, והרי אחד מעקרונות היסוד של העיתונות, לצד מציצנות רכילותית על גבול הפורנוגרפיה, היא דיוק בעובדות. מתוך כותרת המשנה: "אמריקה כולה שואלת: האם ג'ון מקיין ניהל רומן?" [אורלי אזולאי]

גם ב"הארץ" סיפור מקיין מופיע על השער באופן בולט, אך בעיתון זה - על סיפורו כמועמד וידיד אמת של ישראל, לא כבעל בוגדני. כתבת השער מפנה לסיקור נרחב, גם במונחים של "הארץ". עמודים 12-13 מוקדשים לו, ורק לו. בעמוד אחד דיוקן של מקיין – "הדרך הארוכה מהשבי בווייטנאם עד למועמדות" [עדי שוורץ] ובעמוד השני טור פרשנות – "מקיין אמנם איננו בוש, אך תמיכתו בישראל בלתי מסויגת" [שמואל רוזנר]. נראה שבמטה מקיין מתייחסים ברצינות לקול היהודי, ועוד יותר מכך לקול הישראלי.

הידיעה הרכילותית על מקיין מופיעה ב"הארץ" רק בתחתית עמוד 12. אך העיתון לא מתעצל, ומספק לקוראיו באותו עמוד את תמונת המאהבת ותמונת אשת המועמד, אחת מתחת השנייה. מבט נוסף בשתי הנשים מגלה כי הן דומות במידה מפתיעה. אם אשת המועמד נאלצת להתייחס לפרשה, עליה לקבל זאת כמחמאה.

ב"מעריב", באופן יוצא מן הכלל, נדחקת הידיעה על הרומן של מקיין (ללא כל התייחסות רצינית לעמדותיו), לכתבה קטנה בעמוד 6, וזאת אף אינה כוללת את תמונת סינדי מקיין, אך שער העיתון אינו חף ממציצנות.

הכותרת הראשית בו היא ציטוט של "גורם מדיני בכיר": "תג המחיר לא מאפשר לבצע את העסקה" [בן כספית]. באיזו עסקה מדובר? לא כתוב. נחפש בכותרת הגג ובכותרת המשנה, אולי שם נמצא מידע: "המשא ומתן", "העסקה", "הפרשה". לא. אף מילה על מהות העניין. הכול מובן מאליו אחד גדול. האמת היא שאין צורך במילים, כי לצד הכותרת מופיעה תמונה גדולה של גלעד שליט, אותה תמונה שכבר ראיתם עשרות פעמים, זו עם היד הצמודה ללחי, והמבט השרמנטי. כך יודע הקורא במה מדובר.

המהלך העריכתי הזה, של מידע באמצעות דימוי ויזואלי ולא טקסט, הוא עוד צעד קטן בדרך שעושה העיתון אל עבר ההיגיון של הקומיקס (וזה לא עלבון בהכרח; בעולם יש ספרי קומיקס איכותיים ביותר הפונים לקהל בוגר ומשכיל בהרבה מזה של "מעריב"). בכלל, ב"מעריב" אוהבים להציב את שליט על השער. גם כשיש התקדמות, גם בעיכובים, בימי שישי כבימי חול. הדבר דומה להוראת במאי תוכנית אירוח לכוון את המצלמה על החיילים שיושבים בקהל. זה מה שהצופים בבית אוהבים לראות.

בתחתית עמוד השער של "מעריב", זוכה למקום של כבוד תצלום מטעם לשכת העיתונות הממשלתית [משה מילנר], בו נראה אולמרט לוחץ את ידו של נהג מונית שהותקף. תמונה זו מופיעה גם בעיתונים האחרים, אך במקום צנוע בהרבה.

אך "מעריב" לא מסתפק בהצבת התמונה הגדולה והצבעונית בשער, והופך אותה להפנייה לעמוד 6. ומה רואים שם? לא כתבה מפורטת על האירוע, כי הרי לא קרה דבר פרט לפוטו-אופ, אלא שוב תמונה גדולה וצבעונית של אולמרט לוחץ את יד הנהג, אלא שהפעם השניים מחייכים, ותחת התמונה מופיעות כמה שורות של טקסט.

תעלומת האוליגרך

"גלובס" מדווח, בכתבה בעמוד 6 אשר זוכה להפניה מהשער, כי האוליגרך שיבנה מגה-אחוזה בקיסריה הוא ודים רבינוביץ' [אריאל רוזנברג]. תמונה קטנה של רבינוביץ' (שם יהודי טוב), מופיעה שם לצד תמונה גדולה של שער היישוב קיסריה. הכתבה נפתחת במשפט "עסקת הנדל"ן הגדולה בתולדות קיסריה, לפחות מאז רכש הברון אדמונד בנימין דה רוטשילד את אדמותיה", ולמרות שאין בה כמעט מידע על האיש ועסקיו - הכול בה נראה טוב ויפה ומעורר את קנאתם של הנהנתנים למיניהם, עד שמגיעים לתחתית הפיסקה השביעית ומגלים כי "המגרשים שנרכשו אינם רשומים על שמו של רבינוביץ', אלא על שם מספר הדרכון האמריקני של אולגה קוגן". סליחה? מי הוא הקוגן הזה? למה יש לו שם של אישה? האם זה בעייתי שהמגרשים רשומים על שמו? לא ברור. משפט זה מופיע בכתבה ללא הקדמה או המשך.

העניין מסתבך בעמוד 10 של "ידיעות אחרונות". שם נכתב כי הדייר החדש בשכונה הוא לא אחר מאשר "ואלרי קוגן", הנחשב ל"אוליגרך הצללים" [נטשה מוזגוביה, עופר פטרסבורג וערן נבון]. מסופר לנו על הונו, עסקיו, ומעמדו הפוליטי. האם ואלרי זה הוא בעלה של אולגה? ואיך בכלל "ודים" הופך ל"ואלרי"? אולי גם הוא אישה? אפשר שהיינו מגיעים למסקנות לו בכתבה של "ידיעות אחרונת" היתה מופיעה תמונה של האיש, או, לחלופין, לו בכתבה ב"גלובס" היו עליו יותר פרטים ביוגרפיים. נכון לעכשיו, אפילו ברומן של דוסטוייבסקי קל יותר לעקוב אחר שלל השמות והכינויים של כל דמות רוסית מאשר בעיתונות הישראלית.

בשולי העיתון

בצד עמוד 6 ב"מעריב", תחת הכותרת "תגובה", מופיעה תגובה נרחבת של בית המשפט בחיפה לכתבה "עד שהמשפט ייגמר כולנו נמות", שפורסמה בעיתון ועסקה בסחבת של בית המשפט בעניין הצוללנים שהורעלו בקישון. התגובה המפורטת מתייחסת ישירות לנאמר בכתבה, ולא ברור מדוע לא פורסמה בה.

בעיתון "העיר - תל-אביב" כתבת פרופיל על דב אלפון [הילו גלזר]. בתגובה לניחושים על עתיד העיתון, אומר העורך המיועד של "הארץ": "אין טעם לנחש בשלב זה לאלו כיוונים אקח את העיתון ועל חשבון מה, בוודאי לא על סמך מה שעשיתי בעבר, בתפקידים אחרים. יהיה מעניין - את זה אני יכול להבטיח". גם גיא רולניק מצוטט בתגובות לכתבה כמי שמאשר: "המלצתי בפני הדירקטוריון למנות את דב אלפון כעורך 'הארץ' והדירקטוריון קיבל את עמדתי".

פרשת ירושלים ומשחק ה"מונופול", שפרצה אמש לחיינו, הגיעה לידי סיום משמח, לפחות כך נדמה במבט ראשון. תחת הכותרת "תוקן המונופול שהוציא את ירושלים מישראל", מדווח יובל לידור ב"מעריב" כי חברת "הסברו", יצרנית המשחק, פרסמה מכתב התנצלות. לדבריה "מנהל מדרג הביניים של החברה החליט באופן שגוי להציג את העיר ירושלים באתר כפי שהוצגה". התיקון – באתר החברה אין עוד זיהוי בין הערים למדינות, כך שאין צורך לקבוע היכן שוכנת ירושלים. למרות זאת, בתחתית הידיעה מתברר כי הפרשה עדיין לא מאחורינו. בדפי ההסבר על כל עיר ועיר המופיעים באתר, ירושלים לא זוכה לתואר "בירת ישראל". כך שבפועל העניין לא תוקן, אפשר להגיש עוד מחאה רשמית, ולכתוב עוד ידיעה בנושא.