תחנת הרדיו קול-המוזיקה, מקדש מעט של חובבי המוזיקה הקלאסית, מוזיקה חדשה וג'אז בישראל, תמיד היתה אי רדיופוני שהשליטה בו אינה מניבה רווחים פוליטיים. מאז הקמת התחנה ב-1983 ועד היום, אף פוליטיקאי – האחראים לתיק רשות השידור בממשלה, שרי התרבות או חברי-כנסת – לא ניסה להתערב בשידוריה או בתכניה.

ואולם, תחנה זו, שהוקמה במתכונת של תחנות המשדרות מוזיקה קלאסית באירופה או בקנדה, לא ניצלה מהתככים הפוליטיים המאפיינים את רשות השידור לדורותיה, ואלה לא פחות מקיאווליסטיים או גרוטסקיים מאלה שבזירה הפוליטית. תככים אלה הובילו לכך שהתחנה מתפרקת במהירות מכל נכסיה: עורכי מוזיקה ידענים וסמכותיים וטכנאי מוזיקה מיומנים העומדים בפני פרישה; סטנדרטים איכותיים המגדירים עריכה מושכלת של תוכניות; איכות הצליל בשידורים חיים ונורמות אתיות המונעות שימוש במשאבי התחנה לקידום עצמי.

כמו במקרים אחרים ברשות השידור, מצבה של התחנה נגזר ממארג הכוחות שנוצר בימיו של יוסף בראל, תחילה בימיו כמנהל הטלוויזיה בראשית שנות ה-90 ולאחר מכן כמנכ"ל רשות השידור בעשור הקודם. בראל, בתפקידו כמנכ"ל הרשות, היה מי שניסה ב-2003 לאחד את התחנה עם רשת א', ובפועל לסגור אותה, אבל נסוג בו בשל מחאה ציבורית רחבה. חמש שנים אחר-כך ניסתה הנהלת הרשות, הפעם בהסתמך על הצעה של חברת הייעוץ האסטרטגי טאסק (אותה חברה שגם יעצה לפרויקט הרכבת הקלה בירושלים), לסגור את התחנה באמצעות מיזוגה עם רשת א' ורשת מורשת הדתית. מחאה ציבורית סיכלה גם תוכנית זו.

ואז, ב-2011, הגיע מועד פרישתו לגמלאות של מנהל התחנה זה 20 שנה, אבי חנני. כמה חודשים לפני פרישתו דן עם מנהל קול-ישראל דאז, אריה שקד, באפשרות הארכת מינויו בשנה נוספת, כפי שנהלי הרשות מאפשרים. שנה זו היה אמור חנני להקדיש למציאת מנהל חדש לתחנה, להכשרת דור עורכים מוזיקליים חדש ולקִטלוג מסודר של אלפי תוכניות שהוזנח בהעדר כוח אדם. אלא שלפני שחנני ושקד הגיעו להסכמות, כבר השתלטה לשכת ראש הממשלה על רשות השידור. שקד הוחלף במיקי מירו, שלא ראה עצמו מחויב לדבר לחנני.

בנובמבר 2011, חצי שנה לאחר פרישתו של חנני, פורסם מכרז לניהול התחנה, תחילה כמכרז פנימי לעובדי הרשות בלבד ומיד לאחר מכן כמכרז פנימי-חיצוני, הפתוח גם למועמדים מחוץ לרשות השידור. התנאי המרכזי והראשון במכרז דרש "ידע והבנה מעמיקה בתחום המוזיקה בכלל ובמוזיקה קלאסית בפרט".

בינואר 2012 התכנסה ועדת המכרזים של הנהלת רשות השידור לבחירת מנהל חדש לתחנה. בין חבריה לא היה אף בר-סמכא בנושאי המוזיקה קלאסית או מוזיקה בכלל. תחילה פסלה הוועדה את עורכת המוזיקה הוותיקה בתחנה, ד"ר למוזיקולוגיה אלישבע ריגבי, בטענה שעבודתה כמרצה בחוג למוזיקולוגיה באוניברסיטה העברית, ברבע משרה, תפגע ביכולתה לנהל את התחנה. נימוק דומה הביא לפסילת מועמד נוסף, פרופ' מיכאל וולפה, מלחין ומנצח וראש החוג לתורת המוזיקה, קומפוזיציה וניצוח באקדמיה למוזיקה ומחול בירושלים.

או אז התפנתה הוועדה לדיון במועמדותו של אריה יאס, כיום בן 66, תושב קריית-מוצקין, איש תיאטרון ועובד רשות השידור מאז 1991, וקודם לכן עיתונאי ב"מעריב". נסיונו הניהולי של יאס ב-45 שנות קריירה התמצה בניהול מחלקת הדרמה בטלוויזיה בשנים 1991–1994, שנותיו של בראל כמנהל הטלוויזיה, ומיד לאחר מכן בשנתיים של ניהול להקת המחול קול-ודממה. יאס לא ניגש למכרז הפנימי לתפקיד והתקשה להסביר לוועדה מדוע לא עשה זאת. "לא זוכר, לא ידעתי, לא שמתי לב. אולי זאת הסיבה", אמר לוועדה.

יאס לא ניסה להציג את עצמו כבעל ידע או הבנה ייחודית במוזיקה, כפי שנדרש במכרז וכפי שעשו מועמדים אחרים, או אפילו כמי שמעורה בחיי המוזיקה בארץ. הוועדה לא הוטרדה מכך, גם לא מגילו המתקדם שיחייבו לפרוש בשנה הבאה, אם לא יוארך מינויו.

השאלה היחידה שהופנתה ליאס במהלך הדיון במינויו והקרובה לנושא מוזיקלי כלשהו היתה זו של מנהל הטלוויזיה יוני בן-מנחם, שביקש לדעת מה עמדתו בנוגע לשידור יצירותיו של ריכרד ואגנר

יו"ר רשות השידור ד"ר אמיר גילת אמר כי הוא מכיר את יאס, אך "לא היכרות ברמה שפוסלת". גילת הוטרד בעיקר משיעורי ההאזנה שאינם "מרקיעי שחקים" של התחנה, זאת חרף העובדה שהתחנה אינה רשת מסחרית וסקר החשיפה TGI, שעל-פיו נמדד הרייטינג בתחנות הרדיו, מיועד לכמת את ערכו המסחרי של כלי תקשורת למפרסמים, ולא לפענח את זהות המאזינים או מהן העדפותיהם המוזיקליות.

השאלה היחידה שהופנתה ליאס במהלך הדיון במינויו, והקרובה לנושא מוזיקלי כלשהו, היתה זו של מנהל הטלוויזיה יוני בן-מנחם, בן-טיפוחיו של בראל, שביקש לדעת מה עמדתו של יאס בנוגע לשידור יצירותיו של ריכרד ואגנר. יאס השיב שכבן לדור השני לשואה, היה ממתין "אולי עוד כמה דורות". חזונו של יאס לניהול התחנה התמצה באמירה שינסה "לכוון גם לאנשים שלא מעוניינים ענין של מוזיקה קלאסית בחייכם" (כך במקור בפרוטוקול הישיבה). תשובותיו של יאס הותירו רושם כביר על מנהל קול-ישראל מיקי מירו, שהסיק מהן שיאס הוא "בן-אדם מבושל בעצמו" ושהוועדה זכתה ב"משהו אדיר". יאס נבחר ברוב קולות של חברי הוועדה.

פרה עיוורת

מינויו של יאס נתקל מיד בהתנגדות העורכים בקול-המוזיקה. אלו פירסמו שבוע לאחר בחירתו גילוי-דעת לא חתום, המזהיר מכוונת רשות השידור "לחסל" את קול-המוזיקה, כשהם נזהרים שלא להעביר את המסמך במחשבי רשות השידור מחשש לפלישה לתאי הדואר שלהם. העורכים הגדירו את מינויו של יאס כ"בלתי ראוי הלוקה בחוסר סבירות קיצונית" והשוו אותו "למינוי סוסו של קליגולה לסנטור".

כמה ימים אחר-כך פנו כ-50 ראשי האקדמיות למוזיקה וחתני פרס ישראל למוזיקה, ביניהם מיכל זמורה-כהן, שבימיה כמנהלת חטיבת המוזיקה בקול-ישראל הוקמה קול-המוזיקה, בגילוי-דעת נוסף למנכ"ל רשות השידור ב"דרישה נחרצת" לבטל לאלתר את המכרז שבו נבחר יאס. בשני המקרים הדרישה נומקה בעובדה שלמנהל הנבחר אין כל רקע מוזיקלי. כצפוי, דרישות אלה, כמו גם פנייה למשרד מבקר המדינה, לא נענו על-ידי הנהלת הרשות.

בשנה הראשונה למינויו כמנהל התחנה לא עשה יאס רבות כדי להפריך את אזהרות אנשי המקצוע שליוו את מינויו. ייאמר מיד: תהליך שקיעתה של התחנה לא החל בימיו של יאס. סימניו ניכרו עוד בימיו של חנני כמנהל התחנה. תחנת קול-המוזיקה התקיימה דרך קבע בתחושת משבר, במחסור מתמיד של משאבים, ממש על ספו של מצוק פיסקלי – אך תהליך זה הואץ בימיו של יאס.

כצפוי, העדר הידע וההשכלה המוזיקלית של יאס ניכר בתוכניתו האישית, "ממעמקים", המשודרת בימי חמישי בשידור חי מחיפה, קרוב למקום מגוריו. טעויותיו כבר הפכו לפולקלור בין אנשי התחנה. כך למשל לא הבחין בין כינור – violin – לבין ויולה, והתעקש על הגייה חדשה לרשימת דויטש, המקטלגת את יצירותיו של פרנץ שוברט. במקרה אחר בלט חוסר הטאקט שלו כשבתרומתו המקורית ליום ההזדהות עם קהילת העיוורים ולקויי הראייה (המצוין ב-6 ביוני), הורה להעלות לשידור חוזר את תוכניתה של עידית צבי "פרה עיוורת", המשווה בין ביצועים שונים של יצירות קלאסיות.

פן מטריד אחר של תוכניתו האישית של יאס הוא נטייתו להציג לעתים קרובות אנשי תיאטרון הקרובים לתחום עיסוקו הקודם, ולאו דווקא מוזיקאים מקצועיים. תוכני התוכנית היו יכולים להשתלב בצורה טבעית יותר בלוחות השידורים של הרשתות ג' או 88FM . בנסיעתו בינואר השנה לכנס איגוד השידור האירופי בקפריסין, קידם יאס את תוכניתו שלו; לפי הודעת קול-המוזיקה, התוכנית תשולב לשידור "בכל אירופה, ארה"ב, קוריאה, מקסיקו וברזיל" במסגרת סדרה על מוזיקה ורוחניות. ניתן היה לצפות שרשות השידור או מנהל קול-המוזיקה ינסו לקדם תוכניות אחרות, ותיקות יותר וכאלה שכבר זכו לפרסים והכרה, או את שידורי התזמורת הסימפונית של רשות השידור, ולאו דווקא תוכנית חדשה המוקדשת בחלקה לתכנים הזרים לתחנה.

השינוי המהותי שהכניס יאס בלוח השידורים של התחנה הוא תכיפות השידורים החיים מהפריפריה. לא רק מחיפה, שם יאס מארח אמנים מקומיים ומדי פעם גם את ראש העיר יונה יהב, אלא גם ממכללות מקומיות כמו אלו של עמק יזרעאל או אשדוד. בכולם תרומתו של יאס לשידור מצוינת שוב ושוב. אלא ששידורים חיים אלה אינם נקבעים על-פי איכותן של התזמורות המקומיות או לאחר ברירה מושכלת של המבצעים המקומיים, או בשל ייחודן של היצירות והעניין בבחירות המוזיקליות של מרצים מהמכללות. הנימוק העיקרי להעלתם לשידור הוא עצם מיקומם הגיאוגרפי, וכבר קרה ששידורים אלה הציגו מבצעים חובבנים שהיו אמורים להיפסל טרם השידור בשל הזיופים הבוטים בנגינתם.

(משמאל למעלה בכיוון השעון: יו"ר רשות השידור אמיר גילת, המנכ"ל הנוכחי יוני בן-מנחם, מנהל קול-המוזיקה אריה יאס ומנהל קול-ישראל מיקי מירו)

חידוש נוסף של יאס הוא הפיכת התוכנית הוותיקה "שחרית מוזיקלית", המשודרת בימי רביעי, לתוכנית בעלת השם המתנשא "שחרית בוקר לנהגי משאיות ואוטובוסים", שבה מתארחים מוזיקאים ואוהבי מוזיקה ומגישים יצירות לפי טעמם, ללא תיווך של אחד מהעורכים המוזיקליים של התחנה. בתחילה הגישו את התוכנית פרופ' אמנון רובינשטיין והמלחין פרופ' עודד זהבי, אך בהמשך הפכה התוכנית לבמה לקידום אישי למנצחים ומוזיקאים. כך למשל הפסנתרן והמנצח ירון גוטפריד השווה את ההקלטות של יצירות באך של קית ג'ארת להקלטותיו שלו, והמנצח והפסנתרן גיל שוחט המליץ על יצירה בניצוחו.

מעבר לכך, השפעתו של יאס – מי שנחשב גם לעורך הראשי של התחנה – על לוח השידורים (ה"מדפס") זניחה. העדר ההשכלה המוזיקלית מונע ממנו לאזן בין הבחירות המוזיקליות של עורכים שונים, לטפל בריבוי יצירות של מלחינים מסוימים או להתוות סדר יום מוזיקלי. יאס אינו יוזם תוכניות או ימי שידור בימים או אירועים מוזיקליים הנחגגים בעולם המוזיקה, למשל סביב יום מותו של זמר הלידר דיטריך פישר-דיסקאו במאי אשתקד או יום השנה ה-100 להולדתו של ג'ון קייג' בספטמבר שנה שעברה. הוא אינו יוזם הכנת סדרות מוזיקליות, כפי שנעשו בעבר בקול-המוזיקה על-ידי רם עברון, ישראל דליות, עדה ברודצקי או עמנואל הלפרין, והמשודרות עדיין בשידורים חוזרים.

ה"מדפס", כפי שהוא נשלח לעיתונים או מופיע באתר רשות השידור בחודשים האחרונים, עמוס בטעויות כתיב שהיו עשויות להיחסך אם היה נערך על-ידי בעל השכלה מוזיקלית או למצער נסיון עריכה. כך למשל השחקנית חגית בן-עמי, שהתארחה בתוכניתו האישית של יאס, הוצגה ב"מדפס" ובלוח השידורים של רשות השידור כ"חשקנית".

שכר בייביסיטר

יאס ירש כמה בעיות בוערות עם כניסתו לתפקיד. מספר העורכים המוזיקליים בתחנה הצטמצם עם השנים, מ-20 תקנים עם הקמת התחנה לפני 30 שנה לשמונה לפני ארבע שנים. בקיץ השנה עתיד התקן לצנוח לארבעה. דור העורכים הוותיק, כולם בעלי השכלה מוזיקלית רחבה וניסיון רדיופוני עצום, כמו גם טעם מובחן מאוד, ראה עצמו כשומר הסף של התרבות המוזיקלית הגבוהה.

עבור אותם עורכים, מקצוע העריכה המוזיקלית הוא עיסוק הקרוב לאמנות, יצירת חוויה רדיופונית-מוזיקלית שאמורה להביא לזיכוך הנפש. תוכניות המוזיקה בעריכתם היו אמורות לרומם ולהשביח את הטעם המוזיקלי של המאזינים, להציג את המתרחש בעולם המוזיקה ובישראל ולתעד יצירות של מלחינים וביצועים של מנצחים ומבצעים ישראלים. אותם עורכים ראו עצמם כבעלי תפקיד מהותי בקידום התרבות המוזיקלית בארץ, כקובעי טעם.

ניתן לערער על טעמם של אותם עורכים, וכמה מהם אף מודים שראוי היה שיצמח בתחנה דור חדש בעל טעם אחר, שיאתגר את טעמם ובחירותיהם שלהם. אך מאז הקמתה לא הצליחה התחנה לבסס דור המשך שיצלח את סף האיכות הנדרש מעורך מוזיקלי ויסכים לעבוד בתנאים המשפילים והמגוחכים שהתחנה מציעה לעובדיה.

כיום רוב העורכים המוזיקלים בתחנה הם פרילנסרים (המוגדרים כ"שובר תשלום") או גמלאים של התחנה. שלא כמו ברשתות אחרות בקול-ישראל, אין בקול-המוזיקה "טאלנטים" הזוכים למשכורות נדיבות. התחנה לא הכשירה באופן מסודר עורכים חדשים כמעט 20 שנה. קורס העריכה המוזיקלית האחרון ביוזמת מרכז ההדרכה של קול-ישראל נערך באמצע שנות ה-90 ביוזמת התחנה, האקדמיה למוזיקה ומחול בירושלים והמרכז למוזיקה במשכנות-שאננים. הנחו אותו העורכים הוותיקים עדנה רמתי וישראל דליות, ובעקבותיו צורפה לתחנה אלישבע רגבי.

תנאי העבודה, גם של עורכים ותיקים, מחפירים. רבים מהעורכים מביאים עימם לשידור אלבומים פרטיים שלהם מאחר שהתחנה כמעט אינה קונה יותר דיסקים

הסופר והעורך דרור בורשטיין, שערך והגיש תוכניות במשך שמונה שנים בתחנה, סיפר כי בהתחלה קיבל "דמי כיס" של 750 שקל עבור עריכת שתיים עד שלוש תוכניות בשבוע, ולאחר מאמצים רבים הועלה שכרו ל-1,500 שקל, ואז שוב קוצץ ל-750 שקל. אז גם החליט לפרוש. כיום עורכים פרילנסרים המועסקים בחצי משרה מקבלים שכר של כ-2,000 שקל, והשכר לשעת עבודה נע בין 22 ל-25 שקל, סכום המקביל לתשלום עבור שעת שמרטפות.

תנאי העבודה, גם של עורכים ותיקים, מחפירים. רבים מהעורכים מביאים עימם לשידור אלבומים פרטיים שלהם מאחר שהתחנה כמעט שאינה קונה יותר דיסקים. אף אחד מהעורכים אינו זכאי למנוי למגזינים או כתבי-עת מוזיקליים כחלק מתנאי העבודה או למימון כלשהו לרכישת ספרות מקצועית. נסיעות לכנסים מוזיקליים או פסטיבלים נעשות על חשבונם הפרטי של העורכים. בר-סלע מספרת שכשהזמינה לתוכניתה את מנצח המקהלות האמריקאי אברהם קפלן, שילמה מכיסה עבור המונית שהביאה אותו לאולפן. עורכים אחרים מספרים שכיבוד לאורחים תמיד נקנה על חשבונם הפרטי.

כיום העורכים אינם מורשים לגלוש במחשבי התחנה לאתר יוטיוב בשל חשש קמאי מרוגלות באתר. תוכניות התחנה אינן מקוטלגות בחודשים האחרונים מאז יציאתה של עובדת ארכיב לגמלאות. לתחנה אין אתר אינטרנט משלה, ואתר האינטרנט של רשות השידור, שדרכו אפשר להאזין לתחנה בשידור חי, אינו מציג כל מידע על היצירות המשודרות, למעט שליחה אל לוח השידורים של התחנה. חידושים הקיימים ברשתות מוזיקה קלאסית באירופה, כמו אפשרות להאזין לתוכניות כמה ימים לאחר שידורן או להורידן, כפודקסטים, למחשב או לסמרטפונים, כמו גם אפליקציות ייחודיות לתחנה, הם בגדר מדע בדיוני.

אתנחתא אחרונה

עם כל פרישה של אחד מהעורכים הוותיקים נעלמת משבצת השידור שהיה אחראי לה, יחד עם התקן שלו ברשות השידור. כשחנני ניהל את התחנה הוא לקח על עצמו את עריכת המשבצות של העורכים שפרשו, עד שערך כמעט 20 שעות שבועיות, אך גם הוא, בעל הניסיון וההשכלה המוזיקלית הרחבה, לא היה יכול למלא את מגוון התוכניות של העורכים הוותיקים.

כשפרש שלמה ישראלי ב-2005, חזר קונצרט הבוקר של יום שני, ששילב יצירות של ג'אז, מוזיקת עולם ומוזיקה קלאסית, למתכונת של יצירות קלאסיות בלבד. כשפרשה ריקה בר-סלע לפני שנה, הורדו מלוח השידורים תוכניותיה "מוזיקה מן העבר הרחוק" ו"אמנות השיר". בקיץ האחרון פרשה לאה ליאור, שהגישה את תוכניות הג'אז.

ליאור הוחלפה בעורכים צעירים שהושאלו מהתקליטייה וממחלקת המחשוב של קול-ישראל, מארק פולינס ומייקל שרף, החסרים את הידע הנרחב והעמוק של ליאור. פולינס החל גם לערוך תוכנית חדשה, "צומת לילי", מחווה שקופה לתוכנית של רדיו 3 של ה-BBC – התחנה המקבילה לקול-המוזיקה ברשת השידור הבריטית – "Late Junction" בהגשת פיונה טוקינגטון. שתי התוכניות מציבות לכאורה זה לצד זה ז'אנרים וסגנונות שונים כדי ליצור הקשרים מוזיקליים מפתיעים, אך תוכניותיו של פולינס הן העתק חיוור למדי לתוכניותיה עטויות הפרסים של טוקינגטון, העורכת גם סדרות מוזיקה, כותבת מאמרים ויוזמת מפגשים בין מוזיקאים ממדינות שונות.

עורכים חדשים נוספים הם סטודנטים הלומדים לתואר ראשון באקדמיה למוזיקה בירושלים, שהחלו לערוך ולשדר תוכניות ללא כל הכשרה וללא תקופת חניכה או פיקוח של עורך ותיק. מאז שהעורכת הצעירה נעמה תמיר פרשה, התחנה הפסיקה לשדר את מגזין החדשות שסקר את המתרחש בעולם המוזיקה בארץ ובעולם.

יאס מנותק מדור העורכים הוותיק, אינו משתף אותם בתוכניותיו לתחנה, אינו נעזר בנסיונם, ומאז שמונה לתפקידו לא כינס את צוות העורכים לישיבה משותפת

בקיץ הקרוב אמורות לפרוש עוד שלוש עורכות ותיקות – חיותה דביר, העורכת (והמפיקה, בהעדר תקני הפקה לתחנה) של תוכנית הדגל של התחנה, הקונצרט השבועי "אתנחתא", המשודר בשידור חי מאולם הנרי קראון שבתיאטרון ירושלים, ושהכניסה אליו חינם. איתה יפרשו גם זמירה לוצקי, המתמקדת במוזיקה עכשווית מהעולם ובישראל ועורכת התוכניות "עניין של הסכמה", "מפתחות" ו"עננים, חגיגות, סירנות" (כשם יצירתו של קלוד דביסי), וציפי ויצטום, עורכת התוכניות "קשת של צלילים" ו"אנסמבל". עם פרישתן עתידות התוכניות שבעריכתן לרדת גם הן מלוח השידורים.

יאס מנותק מדור העורכים הוותיק, אינו משתף אותם בתוכניותיו לתחנה, אינו נעזר בנסיונם, ומאז שמונה לתפקידו לא כינס את צוות העורכים לישיבה משותפת. נוכחותו באולפני קול-המוזיקה היא מזדמנת ואינה יומיומית. רגבי, שיחד עם חיותה דביר הגישה תביעה לבית-הדין לעבודה נגד מינויו של יאס, שנדחתה בראשית ינואר, כתבה לבית-הדין שתביעתה עלתה לה "בנתח הגון" משכרה, באחוזי משרה ובאישור שעות נוספות שעבדה.

היעלמותו של דור העורכים הוותיקים מצטרף לצמצום במספרם של טכנאי המוזיקה המיומנים בהעברת שידורים חיים מורכבים. כשקמה התחנה היו בה שישה מתאמי צליל (tone meister), טכנאי שידור בעלי השכלה מוזיקלית ויכולת לקרוא את הפרטיטורה, שתפקידם היה לכוון את הטכנאים בהתאם להתפתחות היצירה המוזיקלית והדגשים בה.

כיום עובדים בתחנה שני מתאמי צליל וגם הם עומדים בפני פרישה, ועורך מוזיקלי, משה שדלצקי, שצבר ניסיון בתיאום צליל בשידורים חיים רבים. ניתן היה להכשיר טכנאים שימלאו את שני התפקידים, מתאם הצליל וטכנאי השידור. יש מוסדות בחו"ל המציעים מסלולי לימוד לתפקיד, האורכים שלוש שנים. אך הנהלת רשות השידור מתעלמת כבר שנים מהצורך הדחוף בהכשרת דור חדש של טכנאים, למרות אזהרות חוזרות ונשנות של אנשי התחנה. ללא טכנאים מיומנים איכות השידורים החיים עלולה להיות בלתי נסבלת עבור מאזינים בעלי אוזן מוזיקלית. במקביל, הציוד הטכני באולפני התחנה ברחוב הלני המלכה בירושלים הולך ומתבלה, והדבר מוסיף לתקלות בשידור.

גם אם התחנה תצליח למצוא טכנאים מיומנים, איכות השידורים החיים כבר נפגעה. אולם הנרי קראון בתיאטרון ירושלים נבנה כאולם המותאם אקוסטית לשידורים של תזמורות סימפוניות, עם אולפן לטכנאי קול-המוזיקה ועמדה נפרדת לקריין המעביר את השידור. אולם זה נחשב לאחד מהטובים בארץ בכל הקשור להקלטות ושידורים חיים. אלא שסכסוך כספי בין רשות השידור להנהלת התיאטרון על דמי השימוש באולם הביא את הנהלת התיאטרון לנסות להכשירו כאולם המתאים גם להצגות תיאטרון, תוך שינויים באיכויות האקוסטיות שלו. עמדת הקריין נדחסה אל אולפן הטכנאים, וכדי שלא תפריע לטכנאים, נבנתה בתוך האולפן כתא זכוכית סגור (וזכתה מיד לכינוי "התא של אייכמן").

אולפנים נוספים שהוכנו עבור שידורים חיים בבנייני-האומה ובאולם ימק"א בירושלים בוטלו, וכיום רוב השידורים החיים מועברים באמצעות ניידת שידור שקול-המוזיקה חולקת עם רשתות אחרות. סכסוך כספי עם התזמורת הפילהרמונית מונע כבר יותר משנה שידורים של התזמורת החשובה ביותר בישראל. אולפן התחנה שהיה ממוקם בהיכל-התרבות בתל-אביב פורק. שידורים חיים של הופעות של אמני ג'אז ישראלים, מהם בעלי קריירה בינלאומית, אינם נערכים כבר שנים. מי שרוצה להאזין לשידורים חיים של אותם אמנים יוכל למצוא אותם בשידורים של תחנות מוזיקה אירופיות.

בהשוואה לתחנות רדיו ציבוריות המשדרות מוזיקה קלאסית באירופה, קול-המוזיקה מדדה הרחק מאחור. בהעדר ראייה כוללת וקו מנחה, תוכניות התחנה עלולות להתכנס למתכונת של תחנה קלאסית מסחרית, שבעתיד ניתן יהיה לערוך באופן ממוחשב חלק ניכר מתוכניותיה, תוך שימוש במספר קבוע של יצירות וביצועים פופולריים.

הניהול הגחמני והקמצני של רשות השידור מאיים להרחיק ממנה מאזינים ותיקים היכולים למצוא חלופות אטרקטיביות ונגישות יותר באינטרנט, שם יש היצע עשיר ומגוון של תחנות מתחרות בעולם. אלא שאז התחנה כבר תתפשט מיומרתה, ויותר מכך מחובתה, "לקדם את היצירה העברית והישראלית", כפי שקובע חוק רשות השידור.

"מה שקורה בקול-המוזיקה הוא בקליפת אגוז מה שקורה בעולם התרבותי שלנו", מסכמת זמורה-כהן. "המוזיקה והתרבות בכלל אינן בראש סדר העדיפויות שלנו. אין הייררכיה תרבותית, הכל הולך, העיקר שאהיה מפורסם ולא חשוב מה אומר. בעולם כזה צריך להיפתח דיון לעומק, מחשבה, מה מקומה של קול-המוזיקה. אבל אני לא רואה ברשות השידור אנשים שיכולים לעשות זאת. או שאלה נואשו או שאלה שישנם אינם יודעים בכלל איך להתחיל את הדיון הזה".

אייל הראובני הוא עיתונאי, כתב בעבר בעיתונים "כל העיר" ו"ירושלים" ובאתר ynet

* * *

תגובה

בתגובה לסדרת שאלות המסכמות את העובדות והטענות הנכללות בכתבה, נמסר מרשות השידור כך: "השאלות מעידות על כך שהכתב מוזן במידע לא נכון. מאז נכנס אריה יאס לנהל את קול-המוזיקה עלה שיעור ההאזנה לרשת באופן משמעותי. אם לא די בכך, הרי שמיטב היוצרים ואנשי האקדמיה בתחום המוזיקה שותפים גם הם להצלחה ומשקיעים זמן רב בעצות ובתרומה ישירה להצלחת השידורים. פרט לכך, ה-E.B.U ( איגוד השידור האירופי) החליט לאמץ את אחת מתוכניות הדגל שיצר אריה יאס, 'ממעמקים', מדי יום רביעי. מדובר בשידור של מוזיקה איכותית ברדיו ובטלוויזיה. תוכנית ייחודית בקנה מידה בינלאומי. אריה יאס, מנהל רשת קול-המוזיקה של קול-ישראל, פונה לכל אחד שמעוניין, בין אם בתוך הרדיו ובין אם מחוץ לרדיו, לתרום להצלחת התחנה, לפנות אליו".