שבוע הכפילים, ה"דופלגנגר", שטף בימים האחרונים את הפייסבוק, וגרם לרבים מאיתנו לתהות אם להתחפש לגרסה יפה, חכמה ומוצלחת יותר של עצמנו. אבל מה הוא הדופלגנגר האולטימטיבי לעיתונאי? מן הסתם יהיה זה עיתונאי אחר בעל מראה דומה, המחזיק ביכולות ניבוי פנטסטיות. אחד שיודע לנחש מי מבין מקורותיו דובר אמת ומי מקשקש בקומקום. אחד שאף פעם לא צריך לאכול את כובעו פוסט-פרסום.

ואם כך הם פני הדברים, אז אולי רינה מצליח, הכתבת והפרשנית הפוליטית הבולטת של ערוץ 2, לא צריכה כלל להשתתף במשחק הדמיון הפייסבוקאי הפופולרי. היא הרי כבר יודעת לבחון כליות ולב ומסוגלת לנחש, אינטואיטיבית, מי מבין מסוקריה הרבים במערכת הפוליטית דובר אמת ומי דובר שקר. מי פיו ולבו שווים ומי רק עושה עליה מניפולציות. ומשכך, היא השיגה את המטרה: היא הפכה לכפיל המיוחל של עצמה.

רינה מצליח (צילום: מיכל פתאל)

מצליח הודתה בשבוע שעבר, בגילוי לב, שהחרימה מועמד לגיטימי לכנסת במהלך קמפיין הבחירות האחרונות. "אני רוצה לדבר על המפלגה הקרויה ארץ-חדשה והאיש הקרוי אלדד יניב", סיפרה בתוכנית "זה שעולה וזה שיורד" ברדיו ללא הפסקה. "נמנעתי מלדבר עליהם עד עכשיו, כי חשבתי שצריך למנוע חשיפה מהתופעה הזאת לפני בחירות, כיוון שהוא התמודד לכנסת [...] אני לא האמנתי לו אז ואני לא מאמינה לו עכשיו, ואני רוצה לגלות שביעות רצון שגם הציבור לא האמין לו והוא לא נכנס לכנסת".

ראשית, צריך לשבח את מצליח על הכנות. רק לעתים נדירות מספקים עיתונאים הצצה אמיתית ובלתי מרוככת אל אהבותיהם ושנאותיהם האישיות לפוליטיקאים, ומבארים כיצד אלה מכתיבים את אופי הסיקור. כאשר עולה טענה על הטיה פוליטית בסיקור חדשותי, נוטים בדרך כלל העיתונאים המואשמים לכבס את תשובותיהם בהסברים כלליים ולא להתמודד במישרין עם האפשרות הקלושה שאהדתם לצד מסוים או סלידתם מצד אחר הכתיבו את דיווחיהם.

אלא שבכנותה נחשף גם קלונה של הכתבת. הטיעון שלפיו חוסר אמינותו כביכול של אלדד יניב מצדיק התעלמות ממנו גורם לכאבי בטן – בעיקר מצחוק. האם מצליח רומזת כי כל שאר 120 חברי-הכנסת (ועוד כמה מאות שהתמודדו ולא נכנסו) דוברים תמיד אמת? האם שקלה להחרים את עמיר פרץ כאשר זה סיפר שנטש את העבודה למען התנועה כיוון ששלי יחימוביץ' "סירבה להתחייב שלא תיכנס לממשלה"? האם בכוונתה להתעלם בעתיד ממשה כחלון, ששינה את תוכניותיו הפוליטיות שלוש פעמים בשבוע אחד? האם תעניש את שאול מופז על אמירותיו שנתניהו שקרן ומסוכן לישראל – אותו נתניהו שאליו הוא שב וחובר פעם אחר פעם?

עיתונאים מפעילים מערך שיקולים מורכב ולא אחיד בבואם לפרסם סיפור. כולנו היינו רוצים להתפאר שאנחנו קודם כל מחפשים את "החשוב", אבל רובנו נוהים דווקא אחר ה"מעניין". אל שני העוגנים הללו נוספים שיקולים לגיטימיים אחרים כמו "מה חדש יותר", "מה יש למתחרים", "מה מחויבויותינו למקורות", "מי הקהל שאנו משרתים", ואפילו "מה יאהב יותר העורך שלנו".

בסטנדרטים המקובלים, סיפור מפלגתו של יניב אינו מצדיק התעלמות. יניב הוא בפירוש אדם "מעניין" (כלומר פיקנטי, דרמטי, רהוט) ומפלגתו עוסקת בנושאים "חשובים" – יחסי ההון עם השלטון והדרך שבה אלה משחיתים את הציבוריות הישראלית. הוא חתרני ונועז לדעת רבים – ושקרן היסטרי ופומפוזי לדעת אחרים. כך או כך, הוא ללא ספק שונה וחדשני.

יכלה מצליח לטעון שלמרות המרכיבים הללו, לא ראוי להתייחס לארץ-חדשה וחשיפותיה הבומבסטיות מפני שהיא מפלגה קיקיונית וקטנה מכדי לעבור את אחוז החסימה. זה היה שיקול לגיטימי להתעלמות ממנה, שהרי אין לצפות שפרשן פוליטי יספיק להתייחס אל כל עשרות המפלגות המתמודדות במהלך הדקותיים המוקצבות לו במהדורה. אבל מצליח מודה שהחליטה מהבטן, לא מהראש: ארץ-חדשה ויניב פשוט גורמים לה לסלידה.

כדאי לזכור מה המנדט שהופקד בידיה של מצליח. היא כתבת פוליטית מובילה בערוץ של המדינה. מדי ערב צופים בה לפחות 20% מקהל צופי הטלוויזיה, ובערב הבחירות כפול מכך. דיווחיה, פרשנויותיה והערכותיה קובעים סדר יום. היא מיידעת את הציבור בסודות מהמרתפים של המפלגות וחושפת בפניו שיקולים זרים ומניפולציות של פוליטיקאים. דווקא משום כך, תמוהה בעיני סיבת ההתעלמות מיניב שבה היא מנפנפת בגאווה גלויה.

אם היה למצליח מידע מרשיע על המועמד החתרני (המתיימר לחשוף את מנהיגינו בקלונם), או הוכחה כי הוא מרמה את ציבור תומכיו (שצמא ממנו לפוליטיקה נקייה יותר), היה עליה לפרסמם ולתת לציבור להחליט. לא להחליט בשבילו על-ידי בחירה בהתעלמות מוחלטת.

זהו מדרון חלקלק. אם נתחיל לסקר רק את התופעות האהובות עלינו, איך נצדיק סיפורים על מושחתים, רוצחים ואנסים? איך ננמק הפניית מצלמה לעבר תופעות כמו התאבדותו המחרידה של משה סילמן? כבר נשמעו בעבר קולות (מטופשים) להפסיק לסקר את יגאל עמיר וחיוכיו המחרידים בטענה שאלה "נותנים לו במה". אבל גם מצליח, כעיתונאית ותיקה ומוכשרת, ודאי יודעת שהתעלמות מתופעה לא באמת מבטלת אותה.

יניב טוען כבר שבועות רבים שכלי התקשורת מחרימים אותו ואת מפלגתו בגלל אינטרסים זרים. מצליח מספקת לו את ההוכחה הגלויה הראשונה שהוא אינו בהכרח הוזה, ושאולי טענתו הקונספירטיבית דווקא אמינה. ואם כך, מדוע לפקפק אוטומטית באמינות של שאר מרכולתו?