באחרונה הגישה עמותת זכות הציבור לדעת תלונה נגד העיתונאית רינה מצליח, שסיפרה בתוכנית רדיו כי נמנעה מלסקר את מסע הבחירות של אלדד יניב ומפלגת ארץ-חדשה. מצליח נימקה את ההחלטה בכך ש"לא האמנתי לו אז ואני לא מאמינה לו עכשיו". בתלונה טען פרופ' אלי פולק, יו"ר העמותה, כי "הלכה למעשה הגב' מצליח מודה כי מעלה בתפקידה העיתונאי, מבחירה מודעת ועל-פי השקפתה הפרטית [...] הגב' מצליח ניצלה את מעמדה וכוחה ככתבת פוליטית מובילה במטרה לנסות להשפיע על סיכויי הבחירה של אחת המפלגות".

התלונה על מצליח אינה רק קנטרנית, אלא גם שגויה מן היסוד. בהנחה שלמצליח אין שום אג'נדה נסתרת בנוגע לאלדד יניב או לארץ-חדשה (ואין סיבה להניח אחרת), החלטתה להימנע מסיקור מסע הבחירות של המפלגה היתה מוצדקת לחלוטין. למעשה, אם מצליח אכן לא האמינה לדבריו של יניב, כי אז היה זה מחובתה שלא לסקר את הקמפיין שלו ושל מפלגתו. אדם הגיוני אינו רוכש סחורה מסוחרים שאינם אמינים בעיניו. זוהי התנהגות סבירה ואף מומלצת. מדוע שעיתונאים ינהגו אחרת?

רינה מצליח בכנסת, ינואר 2012 (צילום: קובי גדעון)

אבל עיתונאי אינו אמור להפעיל שיקול דעת בנוגע לאמינותו של פוליטיקאי, אלא לסקר את פעולתו ולדווח עליה ללא משוא פנים, הלא כן? זה נכון, אבל רק לפעמים ורק במידה מסוימת. אם ראש הממשלה נושא נאום שבו הוא מעלה טענות כלשהן, עיתונאים נדרשים לדווח על כך לציבור. עיתונאי שאינו מאמין לראש הממשלה יכול – ואף מחויב – לשתף את הציבור גם בתחושותיו אלו, ולנמק אותן כמיטב יכולתו. גם כאשר אין בידו ראיות טובות מספיק כדי להוכיח את דעתו, גם אז ראוי שהעיתונאי יחשוף אותן בפני קהלו.

הדברים אמורים במיוחד בנוגע לעיתונאים מסוגה של מצליח, העוסקים זה שנים רבות בנושא מסוים ושרכשו בו מידה רבה של מומחיות. למומחים יש לעתים קרובות "תחושות בטן" שהם אינם יכולים לנמק באופן מפורש לגמרי, ותהיה זאת טעות להתעלם מתחושות אלו כאילו לא היו אלא הזיות בעלמא. במלים אחרות, מצליח, שהיא כתבת ותיקה, מוערכת ובעלת מוניטין, הרוויחה את הזכות שלא להאמין לדבריו של יניב, וכן את הזכות לומר זאת לקהל הצופים.

ראוי להזכיר גם שאי-האמון שחשה מצליח כלפי יניב הוא תוצר ישיר הן של אישיותו והן של מעשיו של יניב עצמו – מעשים שיניב הודה בהם לא פעם ולא פעמיים. יניב אמנם טוען שמאז שחולל את מעשיו "חזר בתשובה". בקמפיין הבחירות שלו פנה אל הציבור וביקש שיסולח לו על עברו, והבטיח שכעת כל דבריו הם אמת לאמיתה. אבל אדם המצהיר על עצמו שהוא שקרן ורמאי וטוען שהשתנה, שלא יתפלא אם יהיה מי שיאמין רק לחלק הראשון של דבריו. כך נהגה מצליח, ובמובן זה היא נהגה כאדם סביר לחלוטין. חושיה המחודדים ככתבת בכירה רק מעניקים משנה תוקף להחלטתה.

כאמור, כאשר מדובר באיש ציבור שדבריו אינם אמינים בעיני עיתונאי, לעיתונאי אין הזכות לוותר על סיקורו; אבל המקרה של אלדד יניב וארץ-חדשה שונה לחלוטין: יניב אינו נבחר ציבור, אלא אדם המבקש את אמונו של הציבור בבחירות לכנסת. לשם כך הוא זקוק לחשיפה תקשורתית. אילו מצליח היתה מתעלמת מרחשי לבה ומסקרת את מסע הבחירות של ארץ-חדשה, היא היתה תורמת בפועל לסיכויי בחירתו של יניב לכנסת. זה, כשלעצמו, אינו פסול, אבל אסור לשכוח שההחלטה לסקר או לא לסקר אינה עניין פשוט של שיקוף המציאות הפוליטית, ועשויה להיות לה השפעה משמעותית על מציאות זו.

יתרה מכך, כל קמפיין הבחירות של יניב התבסס לחלוטין על שאלת אמינותו ועל אמינות דבריו, שהרי ראיות אובייקטיביות לטענותיו לא הובאו כלל. בסרטוני "השיטה" שהעלה לאינטרנט ובראיונות שהעניק (למשל לעורך "דה-מרקר" גיא רולניק) הביא יניב לציבור את ידיעותיו על אודות המתרחש מאחורי הקלעים של הפוליטיקה הישראלית ועל יחסי ההון-שלטון שבהם נטל הוא עצמו חלק פעיל ונלהב. רולניק בחר – ושיקוליו הם עניינו שלו – לסייע ליניב להפיץ את מסריו (אם כי ברור שגם רולניק התקשה לקבל את הדברים ללא התלבטות). זוהי הכרעה לגיטימית, גם אם ייתכן שהיא הביאה ליניב כמה קולות נוספים בקלפי. אבל החלטתה של מצליח היתה לגיטימית לא פחות. למען האמת, ראוי היה לגנותה אלמלא נהגה כן, אם היתה מסקרת את טענותיו ואת הטפותיו של יניב למרות אי-האמון שהיא רוחשת להם.

עיתונאי המניח לעמדותיו הפוליטיות או לתמיכתו במפלגה כלשהי להנחות את עבודתו אינו נוהג כיאות, אבל עיתונאים נדרשים להכרעות רבות שהן ערכיות באופיין. לפני אופי וטיב הסיקור, ההחלטות הערכיות החשובות ביותר של עיתונאי נוגעות לעצם ההחלטה מה לסקר ומה לא. מה חשוב לציבור לדעת ומה אינו חשוב (ואולי גם אין רצוי לדעת). חשיבות היא קטיגוריה ערכית במובהק, ואוי לעיתונאי שיחליט לוותר עליה ושיעדיף לדווח או לסקר על "כל מה שקורה".

משימה כזאת לא רק שהיא בלתי אפשרית, אלא גם בלתי הוגנת, והיא הופכת את העיתונאי לעושה דברם של יחצנים ויועצים אסטרטגיים, המבקשים לתמרן את הציבור כפי רצונם.

האוטונומיה העיתונאית מבוססת, בין היתר, על הכרעות כמו זו שעשתה מצליח, שאם לא כן יתמסמס מקצוע העיתונאות לחלוטין ויהפוך לחסר ערך ולחסר משמעות. בין אם אלדד יניב ראוי לאמון ובין אם לאו – טוב שמצליח עשתה את מה שעשתה. היא נמנעה מלעשות שקר בנפשה, ובימים שבהם נוהגים לבקר עתונאים, על-פי רוב בצדק, על הציניות הפושה במקצועם – ראוי להעניק על התנהגות מעין זו ציון לשבח.