בפברואר 2006, רגע לפני המשבר וכמה חודשים לפני שעמיתו במכון הובר, סטנלי פישר, מונה לנגיד בנק ישראל, פירסם רוברט הול, מחשובי המקרו-כלכלנים הפעילים כיום, טור דעה ב"וול-סטריט ז'ורנל" בנושא בנקים מרכזיים. לכבוד פסטיבל הפרישה של פישר מתפקיד נגיד בנק ישראל, מעניין להיזכר בדברים שטען הול לפני כמעט שבע שנים.

ההיסטוריה, טען הול, מלמדת שכלכלנים פיענחו את צפונות התפקיד של בנק מרכזי ושהם יודעים לבצע אותו בצורה טובה, ובעיקר, משעממת. עוד טען הול שנגיד הבנק המרכזי החדש דאז, בן ברננקי, יהיה בעתיד דמות אלמונית לחלוטין, ממש כמו ראש המכון הלאומי למידות וטכנולוגיה (NITC), מי שקובע, למשל, את האורך הרשמי של היארד.

"תחת מנהיגותו של ברננקי", טען הול, "העיסוק הציבורי במדיניות מוניטרית ייסוג מהשערים לעמודים הפנימיים של חלק ג'. דולר יציב הוא משעמם (ונחשק) כמו יארד יציב, והתהודה שיעורר שמו של ברננקי תתכווץ לרמת ההיכרות הציבורית עם ויליאם ג'פרי, ראש ה-NITC".

חוץ מלחייך, התחזית הזו צריכה לגרום לנו לחשוב. מדוע התחזית שצפתה אלמוניות לנגידי בנקים מרכזיים הופרכה באופן כל-כך מוחלט, לפחות בכל הנוגע לבן ברננקי וסטנלי פישר? במקרה האמריקאי, קל להבין מדוע ברננקי הפך להיות דמות כל-כך מרכזית בדיון הציבורי בארה"ב ובעולם: מאז תחילת המשבר, הבנק המרכזי האמריקאי נוקט מדיניות לא שגרתית, שבנקים מרכזיים לרוב נמנעים ממנה ושיש מחלוקת עזה בנוגע ליתרונותיה ולחסרונותיה.

אבל בישראל, למעט אולי רכישת מט"ח קצרת טווח, בנק ישראל לא נקט שום מדיניות יוצאת מגדר הרגיל. מדוע בכל זאת לא היה סטנלי פישר לפקיד אפרפר ואלמוני למחצה, כפי שחזה רוברט הול, אלא לגיבור לאומי?

התשובה מן הסתם מורכבת, אבל חלק חשוב ממנה הוא "זו לא הכלכלה, טמבל". או לפחות, "זו לא המדיניות המוניטרית, שהיא ליבת התפקיד של בנק מרכזי, טמבל". חלק גדול מאוד מהדיון בסגולותיו של פישר לא נגע בכלל למדיניות המוניטרית של בנק ישראל; אם בכלל, זה היה החלק שספג הכי הרבה ביקורת (לא תמיד מוצדקת).

פישר לא הולל כגאון מוניטרי, אלא כ"מבוגר אחראי". אמנם על-פי חוק, בנק ישראל הוא גם היועץ הכלכלי של הממשלה, וכמה מהשבחים שהועתרו על פישר התייחסו לפעולותיו כיועץ, אבל שום דבר ממה שפישר טען בשנים האחרונות לא היה מהפכני במיוחד: פישר היה רחוק מלהיות היחיד, או הראשון, שהזהיר מפני הגדלת הגירעון למשל. פישר לא הפך לכוכב בגלל ההתבטאויות האלו. להפך: ההתבטאויות הללו זכו לתהודה גדולה כל-כך בגלל מעמדו של פישר.

ההערצה לפישר נדמית יותר לביטוי נוסף של התופעה שנסקה לגבהים חדשים בבחירות האחרונות: הנטיה להתמקד בעיקר באנשים, ופחות ברעיונות או במדיניות. במקרה של נגיד בנק מרכזי, שאפילו אינו נבחר ציבור, אלא פקיד (אמנם בכיר), יש משהו אפילו יותר מטריד בהערצה הזו – מין גרסה של המאה ה-21 להערצת הרמטכ"לים של פעם.

גם אם אין ספק שרוברט הול טעה בניתוח הפוזיטיבי שלו, יש מה ללמוד מהטענות שהעלה ב-2006: ראוי שנגיד הבנק המרכזי יהיה דמות אפורה ואלמונית למחצה. גם בגלל טבע התפקיד, וגם משום שדיון ציבורי בריא צריך להתמקד בנושאים עקרוניים, בטיבה של מדיניות, והרבה פחות בסגולות האנושיות של פקידים בכירים.