הכותרות

על סדר היום של הטבלואידים נמצאים החיילים החטופים: "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"ישראל היום" מתדיינים כולם בידיעה מ"דר שפיגל", שלפיה הממשלה עומדת להכריז כי החיילים החטופים אלדד רגב ואודי גולדווסר מתים.

מתים? דן מרגלית פותח את טורו באזהרה: "חלילה מלהכריז בפשטות ישירה כי הם מתים. הנוסח הנכון הוא להודיע כי מעתה תנהל ישראל את המשא-ומתן על החזרתם על יסוד ההנחה כי אינם בין החיים". מה ההבדל? לא ברור מהטור, שהוא הפעם פיוטי כאילו כתב אותו בן כספית. בכל אופן, בכותרת של "ידיעות אחרונות" אכן משתמשים במונח "אינם בין החיים", ב"מעריב" ב"חללים שמקום קבורתם לא נודע", ורק ב"ישראל היום" במלה הקשוחה "מתים".

חוץ מהטור המשתפך של מרגלית (עם הלשון נופל על לשון "סוחר דמים צמא דמים" ועם השורה "כל אדם הגון בישראל יתכנס בתוככי עצמו וידובב בלב מלא אושר"), מדווחים ב"ישראל היום" על הפרשה הכתבים שלמה צזנה, דניאל סיריוטי ולילך שובל, הקובעים כי המדינה והצבא (המיוצגים בידי "גורם מדיני בכיר" ו"גורם צבאי בכיר", וזאת בעיתון שעוד לא יבש הדיו על טור העורך הראשון שבו הכריז כי בעיתון לא ייעשה שימוש במקורות אנונימיים) ובני משפחות החטופים אינם מתכוונים לאמץ את הגרסה של "דר שפיגל". ב"ישראל היום" גם מנצלים את האירוע כדי לעקוץ את אולמרט, כשהם מספרים שהשבועון הגרמני קבע כי "לראש הממשלה זו תבוסה: בקיץ 2006 הוא הכריז כי מטרת מלחמת לבנון היא להחזיר את החיילים השבויים הביתה". ואגב עקיצות, כותרת הגג על שער העיתון היא: "אבו-מאזן: ירושלים כבר על השולחן [...] זאת בניגוד לדברי אולמרט כי נושא ירושלים 'יישמר לסוף'".

לעומת "ישראל היום", ב"ידיעות אחרונות" מקבלים את הקביעה של "דר שפיגל" כמעט כמובנת מאליה. אמנם מובאות תגובות משפחות החטופים המודיעות כי ההתנהלות נשארת כאילו החיילים עדיין חיים, אולם לא מובאת תגובה לא של הצבא ולא של הממשלה. כן מוזכר מסמך חקירה של היחידה לאיתור חיילים נעדרים, שעל-פי ניתוח הממצאים ממקום האירוע קובע כי חייל אחד מת במקום הפיצוץ ואילו לשני היו סיכויים קלושים לשרוד. רונן ברגמן טוען כי ראש הממשלה לא ידע על הדו"ח עד ליום אחרי שסיכם על הפסקת האש, אז סיפר לו עליו ברגמן עצמו.

בקצרה, בעוד ב"ישראל היום" מזכירים כי ראש הממשלה היה בביקור בגרמניה רק בשבוע שעבר, ונפגש שם בין השאר עם קבוצת עיתונאים בכירים, וכך רומזים שמדובר בספין של אולמרט וכי הדרג המדיני והצבאי חושבים אולי אחרת, הרי שב"ידיעות אחרונות" מציירים תמונה שלפיה אין בעצם ספק כי החיילים אכן מתים, והפרשנים שמעון שיפר וחנוך דאום כותבים טורים באותו כיוון. עוד הערה שיש ל"ידיעות אחרונות" בעניין: "הצנזורה הצבאית אסרה בעבר לפרסם את ההערכה שהתפרסמה אתמול ב'דר שפיגל'; ידיעות אחרונות' כיבד את החלטת הצנזורה, בניגוד לגופי תקשורת אחרים".

גופי התקשורת האחרים הם "מעריב", שמקדיש ל"דר שפיגל" רק רצועה קטנה בשער וחצי מעמ' 2, שבו חוגג בן כספית את מה ש"ידיעות אחרונות" מכנה "הפרת צנזורה": "הידיעה אתמול ב'דר שפיגל' הגרמני באה על רקע הכותרת הראשית שפורסמה לפני כחמישה שבועות ב'מעריב' שבישרה כי נסראללה מעריך שישראל שוקלת להכריז על רגב וגולדווסר כחללים שמקום קבורתם לא נודע". כספית גם מזכיר כי "הידיעה אושרה לפרסום". אם הידיעה היא אכן הפרת צנזורה, הרי שפרסומה מחדש יכול אולי להיחשב גם הוא כהפרה, ולהביא להפעלת העונש על תנאי שהוטל על "מעריב" בשבוע שעבר אחרי הפרת הצנזורה שנעשתה בפרסום מכתבו של גלעד שליט.

גלעד שליט הוא מי שמככב על השער של "מעריב" גם היום, עם הכותרת: "עסקת שליט קרובה לסיכום". עמיר רפפורט מדווח כי "גורמים בטחוניים אינם מוציאים מכלל אפשרות כי כבר בקרוב תהיה התפתחות משמעותיות במגעים". המשפט כה מפותל, ששגיאת הכתיב המסתתרת בו מרגישה לגמרי בבית. האם שליט ירגיש גם הוא בבית בקרוב? לפי הכותרת של "מעריב": כן, לפי הידיעה ב"מעריב": לא.

מפגינים למען החיילים ליד בית ראש הממשלה, 15 בפברואר. צילום: פלאש 90

עוד על השער

עוד על השער של "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום": ספיחי פסטיבל מורנייה. ב"ידיעות אחרונות" עושים מה ש"ישראל היום" מרמז שראש הממשלה עשה, ומשתמשים בפרסומים זרים כדי להביא לציבור הישראלי מידע בעייתי: ג'רי לואיס(?) וסמדר פרי נשלחו לקרוא ב"סאנדיי טיימס" וב"סאנדיי אקספרס", והם חוזרים ומדווחים על גרסאות שונות לחיסולו של מורנייה (משענת ראש ממולכדת, מכונית תופת שהופעלה על-ידי לוויין, מכונית תופת שהופעלה על-ידי אנשי מוסד ששהו בקרבת מקום). מה"טיימס" הם מצטטים כי מורנייה היה בעיצומן של הכנות לפיגוע גדול ומגלים גם כי התקשורת שוב מחבלת במאמצים להגיע לחשיפת האמת: "סוריה מתעקשת בינתיים לנהל בעצמה את חקירת החיסול ומסרבת לשתף פעולה עם משלחות איראן וחיזבאללה שהגיעו לדמשק. זאת, לאחר שערוץ טלוויזיה איראני שידר תצלומים מזירת החיסול ללא תיאום עם השלטונות". ב"ישראל היום" הכתב השולט באנגלית הוא ארז פריש בלונדון ומסייע על ידו מהארץ איתן לבנה, והם מביאים את הכותרת הראשית לחינמון: "מורנייה רכש לחיזבאללה טילים בעלי יכולת כימית", זאת על-פי ה"סאנדיי טיימס". בפנים מדווח שלמה צזנה כי בעקבות מבצע החיסול המוצלח תוארך שנית כהונתו של ראש המוסד מאיר דגן.

עימאד מורנייה צילום: פלאש 90

ומה ב"הארץ"? סדר היום הוא חברתי פר-אקסלנס, עם שתי הפניות גדולות, אחת לכתבה של ורד לי, שהצטרפה לחמישים פליטים מאריתריאה ששוחררו מכלא קציעות והוסעו לתל-אביב; והשנייה לכתבה של רותי סיני, שלישית בסדרת כתבות על מידת הצלחתה של תוכנית ויסקונסין. בכתבה מובא סיפורו של בולוס רחמון מנצרת, שמפליא לעשות בשיש ("את שואלת איפה למדתי? זה כאילו תשאלי את איינשטיין איפה למד את תורת היחסות"). לא פחות מרשימה מכשרונו של רחמון בחיתוך שיש היא התזוזה שחלה בהשקפתה של סיני על תוכנית ויסקונסין.

עוד על השער של "ידיעות אחרונות": יובל קרני אחרי פרישתה של מנהלת לשכת נתניהו, איילת שקד: "בכירים בליכוד: לשכת נתניהו מתפרקת. הסיבות: מעורבות שרה ואכזבה מדו"ח וינוגרד"; וידיעה על רשת חנויות מרקס אנד ספנסר, שמנהלת מגעים לפתיחת סניפים בארץ ("קניות כמו בלונדון", עופר פטרסבורג).

ועוד על השער של "מעריב": "הבונקר האטומי של בנק לאומי: כך נערכים בבנק למקרה של מתקפה על מדינת ישראל" (יהודה שרוני). טוב לדעת ששומרים על הכסף שלנו, הגנבים. ויש גם הפניה לסיקור מיוחד מסרביה, כלומר קוסובה, שזה השם החדש של חבל קוסובו שהכריז היום על עצמאות (כך מספר פיטר בומונט, כתב ה"אובזרבר", ש"מעריב" קנה את דיווחו).

ב"ישראל היום" מציגים שער עשיר בהפניות, חוגגים בגדול את הפאניקה מהדגים המורעלים בכנרת ("זהירות: דגים מורעלים בכנרת"); את הפחד מהארמגדון המתקרב ("הולך ומתחזק: האדמה שוב רעדה - הפעם 5.3 בסולם ריכטר"); את החשש מהתלקחות ("קוסובו מכריזה עצמאות: חשש להתלקחות"); ואת הרגיעה שלפיה אכן כולם מושחתים ("למה בדיוק דרושים לכנסת 43 עורכי-דין? כך בנתה היועצת המשפטית של הכנסת את האימפריה שלה", גדעון אלון).

ובמוספים

שערי המוספים היומיים של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מסקרנים: ב"המגזין" של "מעריב" מבטיחים לנו "חשיפה של הסודות הכמוסים של המקצוע", כשהמקצוע הוא מקצוע הקסמים, והחושף הוא דיקו (מרדכי זוהר) מצמד הקוסמים הנשכח הכי בלתי נשכח צ'יקו ודיקו. אלא שלמרבה האכזבה, דיקו לא מספר לליאת שלזינגר אף סוד ולא חושף אף קסם (חוץ מקסם אחד לא נורא מעניין, שאותו חושף "עוזרו של דיקו"). מה שכן נחשף הוא עברו הפלילי של אותו דיקו (העלמות מס וכאלה).

וב"24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מבטיחים לנו סיפור לא פחות מעניין: מסתבר שיש מי שמנצלים את העובדה שיוצרים ממדינות המוגדרות כ"מדינות אויב" לא זכאים לתשלום זכויות בארץ, וכך בעולם הערבי מורידים שירים וסרטים מאתרים ישראליים. אבל כעת מתגבשות "תביעות ענק", מספר דני ספקטור. מי שמוביל את המהלך הוא עו"ד נמיר קאסם, המייצג את עאלם אל-פאן, "אחת משתי חברות ההפקה הגדולות בעולם הערבי".

לפי סמדר פרי, שכותבת מסגרת בכתבה: "כבר 25 שנה ישראל מתחננת לחתום על הסכמי זכויות [...] התשובה תמיד שלילית".

וב"גלריה", אסף כרמל מדווח על נסיונות ההישרדות של ערוץ 10. "בלי הישרדות לא היינו שורדים", מצטט כרמל ממסדרונות הערוץ. העילה לכתבה: הערוץ לא מעוניין להחזיר "חובות תוכן" משנים עברו, שערכם נאמד בעשרות מיליוני שקלים.