שמונה אולימפיאדות, תשעה מונדיאלים, אליפויות עולם באתלטיקה, טורנירים בינלאומיים בטניס, אלפי שעות עם מכבי תל-אביב בכדורסל – וזה רק חלק מהרזומה של יואש אלרואי, מי שהיה במשך 33 שנה חלק בלתי נפרד ממחלקת הספורט של הערוץ הראשון ככתב, כשדר וכמפיק. 22 שנה ניהל את המחלקה, כשהחליף את אלכס גלעדי. מאז מינכן 1972, אולימפיאדת בייג'ינג היתה הראשונה שראה בטלוויזיה מהבית ולא סיקר מעברו האחר של המסך.

אלרואי, בן 70 פלוס, עסוק בימים אלה בכתיבת סדרת ספרים על התפתחות שידורי הספורט והחדשות מ-1936 ועד היום (לדבריו, ריאיין לצורך זה כ-800 איש). ביקשתי לשמוע ממנו על התרשמותו מהסיקור הטלוויזיוני של משחקי בייג'ינג. "אולימפיאדה זה דבר פנטסטי", הוא אומר, "זו ההפקה הכי מורכבת, הכי מסובכת, הכי יקרה והכי יוקרתית שקיימת עלי אדמות לכל רשת טלוויזיה באשר היא". האם היו חידושים בכיסוי הטלוויזיוני של האולימפיאדה האחרונה? אלרואי מציין את ענפי הקפיצה, שבהם "מיד אמרו כמה סנטימטר הקופץ הפסיד בקרש. היות שהתחרות היא על סנטימטרים, ההגעה לקרש היא קרדינלית, והיה שם מחשב שציין כמה הוא הפסיד. זה דבר שאני לא זוכר באולימפיאדות קודמות". אבל חוץ מזה, הוא אומר, "קשה לחדש". כבר באולימפיאדה באתונה, הוא נזכר, "באופני הרים למשל היו להם 41 מצלמות, כולל הליקופטר ומצלמת פייק".

אחד הדברים שבכל זאת ניתן לשפר, לדבריו, הוא האופן שבו משדרים תחרויות שחייה. "בהצגת השחיינים, גיבורי העלילה כבר עומדים חבושים בכובעים ובמשקפיים, אתה לא רואה את הפנים שלהם, ומקבל רק את השם שלהם ומאיזו ארץ הם", אומר אלרואי. "זה מפריע להזדהות של הצופה הפשוט עם גיבורי העלילה. בסיום הם נחשפים מעט מאוד זמן. הם מורידים את הכובע והמשקפיים ומיד נעלמים. וירטואוז כמו מייקל פלפס זוכה לחשיפה מזערית בהשוואה לאלופים האולימפיים באתלטיקה, שמראים אותם חצי שעה. השחיינים תלויים בנתונים הגופניים שלהם, אבל על המסך אין פירוט מה הגובה של השחיין, מה מספר כף הרגל שלו ומה המשקל הסגולי שלו במים. כאיש תקשורת, הדברים האלה חסרים לי. אם תיכנס למים תראה שאתה שוקע, הם לא. בסידני 2000 ראינו שהגובה של איאן תורפ הוא 1.98 מ' ומספר הנעל 54, שזה ממש סנפיר. וזה נתון שהצופה בבית חייב לדעת".

ומה לגבי הביצועים של הקולגות לשעבר מערוץ 1, שסיימו עכשיו עוד סיקור אינטנסיבי של משחקים אולימפיים? "אני לא הולך למסור את דעותי האישיות בנושא", הוא אומר, "לא רוצה לבקר אותם, לא לחיוב ולא לשלילה. אני שומע כל מיני דברים, אבל לא מעוניין להגיד את דעתי". ולא שהוא לא צפה; להפך. "אני מכור לטלוויזיה", אומר אלרואי, "זה זורם לי בעורקים. לא עיתונים ולא אינטרנט". את שידורי האולימפיאדה הוא תפס "בערוץ 1, קצת בערוץ 5".

איך באמת היו השידורים מבייג'ינג של ערוץ הספורט?
"אני לא אעביר עליהם ביקורת. אני גם לא רוצה לבקר את יורם ארבל ואת עפר שלח, ששמעתי אותם משדרים את הגמר בכדורסל. אתה יודע מאיפה הם שידרו?".

מהארץ.
"מהאולפן! הם רואים במוניטור את מה שאתה רואה. למה שלא תשאל אותם על זה?".

מה דעתך על זה?

"תרים אליהם טלפון ותשאל אותם – אתם לא מתביישים לשדר משחק גמר אולימפי מתל-אביב? למה אתם לא שם?".

וערוץ 1 היה שם.
"תשמע, ביקורת צריך לעשות בצורה מקיפה ויסודית. קל מאוד, למשל, להיטפל למשה גרטל. אני לא מעוניין לעשות את זה. זה לא מוסרי ולא הגון. אני חנכתי אותו וליוויתי אותו".

ובכל זאת?
"אני יכול לומר שערוץ 1 עשה בסין עבודה יותר טובה מערוץ 5. הרבה יותר טובה והרבה יותר מקיפה, וזאת למרות שעיתונאים נוטים לקשור כתרים מזויפים לערוץ 5".

למה מזויפים?
"כי ערוץ 1 שידר מהאיצטדיונים, מה שערוץ 5 לא עשה. תשמע, זה כמו עיתונאי שמתעסק בפוליטיקה, חברה, כלכלה וביטחון, אבל כותב מאמרים מהחדר שלו ולא נפגש עם מקורות המידע. ערוץ 1 הביא את השדרים שלו למקורות המידע, הם שידרו את הכל מעמדות שידור באיצטדיונים. יש לזה חשיבות ומהימנות עיתונאית גדולה. מה זאת אומרת ששדרים יישבו באולפן וישדרו גמרים אולימפיים שנערכים בבייג'ינג? זה בלתי מתקבל על הדעת. וזה לא רק עכשיו. כל הזמן אני רואה שבערוץ 5 משדרים ברוב המקרים מהבית. ולפי החוזה שלי איתם, בתור צופה, חלק מהמהימנות שלהם והמחויבות שלהם זה להיות במקום ההתרחשות ולא באולפן בתל-אביב, עשרת אלפים קילומטר מסין. איזה מין קשקוש זה?".

ככה הם חוסכים כסף.
"אנחנו משלמים להם הרבה מאוד כסף כל חודש כדי שהם יהיו במקום ההתרחשות. ותראה את ערוץ 1, שמאז עידן בראל איבד מיוקרתו, איבד הרבה מאוד צופים לערוץ 10 וערוץ 2, וכשהוא נדרש לעשות פרומואים לשידורים שלו מבייג'ינג, אף אחד לא רואה. חלק מהפרומואים זה הצגת גיבורי העלילה – כדאי לכם לראות אותנו, בואו לראות את בולט, או את פלפס. אז גם את הפרומו לא רואים. שתבין, יש לפעמים ל'מבט' שלושה אחוזי רייטינג. אז הצופה הישראלי שאמור לראות את האולימפיאדה לא נחשף לגיבוריה לפני שהיא מתחילה, ואין לו הזדהות איתם. זו בעיה תקשורתית מהותית".

זה קורה אצלנו גם בגלל שהתקשורת מסקרת בעיקר כדורגל וכדורסל.
"כן, אתה מראה כל הזמן משחקי כדור, אז איך אתה רוצה שאנשים יתחברו לספורט אחר? קח שדרים כמו משה גרטל ודני לבנשטיין. שומעים אותם רק פעם בארבע שנים. למה? כי מראים לציבור כל הזמן כדורגל. אולימפיאדה זה אירוע שאין לו מתחרים, לא מונדיאל ולא שום דבר. זה דבר אדיר ממדים, אבל יש איתנו בעיה גדולה. אנחנו כל הזמן מתעסקים עם כדורגל וכדורסל, ופתאום באים דברים יפהפיים כמו אתלטיקה קלה. מי רואה בארץ אתלטיקה? הצופים בארץ מתחברים לאתלטיקה רק פעם בארבע שנים, וזה חבל. אותו דבר שחייה".

וגם התעמלות.
"עם ההתעמלות יש בכלל בעיה. קודם כל שתדע, הווירטואוזיות שם היא מדהימה. יש תרגילים שגובלים בסכנת חיים, וכמה מתעמלים ומתעמלות כבר שילמו בחייהם על הרצון לקחת מדליה. אבל אין כיום מה שהיה בזמני – הקרב בין הרומניות לסובייטיות. אולגה קורבוט, שהציגה פעם ראשונה סלטה לאחור על הקורה ב-1972. או נדיה קומאנצ'י, שאני שידרתי אותה עושה שבע פעמים ציון עשר. היום לא מורגשת היריבות הפוליטית, ולכן הצופה בבית שאומרים לו בוא תראה התעמלות, אומר לעצמו, את מי אני אראה? הוא לא מכיר אף אחד. בהתעמלות אין שמות להזדהות איתם, ואין יריבות פוליטית".

אנשי מחלקת הספורט חוזרים הביתה אחרי שבועיים אינטנסיביים. מה מצפה להם?
"הם גומרים אירוע טלוויזיוני מדהים והם חוזרים לערוץ מפורק לגמרי. מאיגרא רמה אתה פתאום חוזר לחוסר ודאות נורא, לערוץ עם רייטינג נורא נמוך, ממש בתחתית הסולם, ולפי מה שאני קורא – לפיטורי 800 עובדים. אנשים חובטים בערוץ 1 בלי לדעת ולהבין. מה, העובדים אשמים? הם רוצים לעבוד בתנאים כאלה? ששי אפרתי רצה להפיק ככה אולימפיאדה, כשהוא לא יודע אם יוכל לשדר בשישי או בשבת, או באיזו שעה כל יום הוא מתחיל לשדר? ואז עיתונאים מקשקשים ונטפלים, ומי מקשקש? אלה שאין להם מושג. לא מדובר רק באנשים שלא שידרו בחיים שלהם אולימפיאדה, אלא כאלה שבחיים לא החזיקו מיקרופון ביד. אין לי שום אהדה לאנשים כאלה".

לתגובות והערות: yegerm9@walla.co.il