ספורטאים אלמונים

ביום שני תשוב המשלחת שלנו מבייג'ינג עמוסת חוויות ועם מדליה קטנה. כשהם המריאו אפשר היה לראות את הניצוץ בעיניים שלהם. חכו חכו, הם עשו לנו תנועה כזו עם האצבעות, תראו מה נביא לכם. עשו קולות של לפחות שתיים-שלוש מדליות מצופות מתכת יקרה, אבל בסוף הסתפקו במינימום האולימפי. צנועים ידועים שכמותם. תיכף יירדו מכבש המטוס, קצת מבוישים, קצת מחייכים, אבל בטח לא אשמים שזה מה יש. כמה מהתירוצים הם כבר ביזבזו, את כל מה שזז הם כבר חירפו וגידפו. קבלו את עיתונאי הספורט של ישראל, אלה שנסעו לסין וחוזרים ממורמרים קצת על הספורטאים, קצת על העסקנים וקצת גם על אלה שנשארו בארץ וירקו וקטלו מהסלון בבית. עוד יום-יומיים של סיכומים ויוכלו להיפטר מהמטרד האולימפי ולהתפנות לדבר האמיתי – הכדורגל הישראלי המצליח.

הלחץ התקשורתי להביא מדליה בכל מחיר עשה לבסוף את שלו. גולש אחד נענה לתחינות העיתונאים והציל את הכבוד היהודי. זה לא מה שיציל את ראשי המשלחת מעליהום מאורגן, שייפתח כאן בשלב הסיכומים. אלוהים חנן את העיתונאים במנות זעם יפות כלפי מרכזי הספורט, אלה שמתקמצנים בתקציבים לענפים אולימפיים ונותנים לספורטאים לגווע מרעב בדרך לשום דבר. אבל כגודל התקציבים המושקעים בענפים השונים (יחסית לענפי הכדור), כך גודל הקצבות השטחים בעיתונים לסיקורם. לפעמים צריך מיקרוסקופ נויטרוני כדי לאתר כמה שורות. כדי שספורטאים שאינם כדורגלנים יקבלו ביום-יום זמן אוויר בעיתונים, הם צריכים להיות מינימום הומלסים שנזרקו לרחוב ומקוששים נדבות בצמתים. לנועזים ביניהם מומלץ להסתבך באיזו פרשייה אפלה דוגמת זו שנקלע אליה רץ המרתון היילה סטאין באתיופיה.

פרשייה אפלה. היילה סטאין (צילום: יוסי זמיר)

רוב המדורים בעיתונים ובאינטרנט נדבקו באופוריה של ראשי המשלחת והספורטאים, ושידרו אותה לקוראים בלי יותר מדי הסתייגויות. כשהחלומות התנפצו בזה אחר זה, התקשורת נכנסה ללחץ היסטרי. הכותרות דרשו מדליה, והעיתונות עמדה בתוקף על זכותה לספק קבלות לקוראים לאחר ששטפה את מוחם בים של אשליות. כשהמדליה בוששה לבוא, החלו העיתונאים להכות בספורטאים ללא רחמים. כשהמתעמל שטילוב סיים שמיני בגמר, התעלמו מההישג הענק להתעמלות הישראלית והדגישו שסיים אחרון. המהדרין לא שכחו ללעוג לו כשנפל בסיומת על התחת. כל פשלה הובלטה במאמץ להשפיל, כאילו שלמדורי הספורט אין עשרים פאשלות מביכות כל שנה, ולא כמה אחדות אחת לארבע שנים.

תקשורת הספורט שדרשה מדליה נכשלת בגדול ביחס היומיומי שלה לספורטאים, שבסך-הכל הביאו כבוד למדינה. אפשר לכפר על החטא ולסגור על עסקת טיעון, שלפיה העיתונות תהיה הפעם התרנגולת המטילה, שתשבור את מעגל הקסמים של התרנגולת והביצה: מדורי הספורט בעיתונים יקצו מדי יום, מעכשיו ועד לאולימפיאדת 2012, שני עמודים לענפי הספורט הלא-כדוריים. כך יעוררו עניין, ילמדו את קוראיהם שלא הכל בחיים זה כדור, ואולי בעקבותיהם ישתכנעו גם האגודות להזרים יותר כספים במטרה לשפר ביצועים. ייתכן שגם לונדון תניב "כישלון" בדמות מדליה אחת בלבד, אבל לפחות העיתונאים יקוננו בידיים נקיות יותר.

סיקור אולימפי: דירוג העיתונים

במהלך ימי התחרויות עקבתי אחרי רוב אמצעי התקשורת, בעיקר עיתונים ואתרים. עם אנשי הרדיו הסליחה. להלן התרשמותי, כולל ציון סופי משוקלל, בהנחה שביומיים שנותרו לסיום לא יתרחשו דרמות עיתונאיות.

"הארץ". האולימפיאדה חלפה ליד רחוב שוקן בלי שהקוראים ירגישו במשהו יוצא דופן. "ספורט הארץ" נותר מעט אדיש ומרוחק מהאירוע. לפעמים היה נדמה שעורכי השער של החלק הראשי של העיתון מתלהבים יותר מעורכי הספורט. השליחים עוזי דן ורמי היפש עשו בסך-הכל את העבודה בכתיבה מקצועית שריחפה ביבשושיות מעל האירועים. רק הכותרות ניסו להתחכם, לבקר או ליצור דרמה. חסרו לי הרבה יותר טורי פרשנות. לאחר השיא של בולט במאה מטר, הבריקו עם כיתובים הומוריסטיים לתמונות המנצח. צרמה העובדה שרשימת זוכי האתמול במדליות ניתנה ללא תוצאות. גם אם זה לוקח עוד עשר שורות, עיתון ספורט חייב לכבד הישגים ושיאים ולציין אותם. צל"ג על היומיים הראשונים, שבהם הכניסו כותרות על בית"ר בעמוד הפותח. מוסף הפתיחה היה מוצלח, אבל ברגעי האמת הם קצת איכזבו. הציון: 7.5.

"ישראל היום". התגבר בקושי על מגבלות קשות של מקום. ההתמקדות בעיקר נעשתה גם בעזרת גרפיקה שניסתה לדחוס הכל בכפית של זהב. השליח עדי רובינשטיין ריפרף באלגנטיות מעל האירועים החשובים, כשבעורף העניקו רונן דורפן ורון קופמן את העומק. הקוף הוא אחד המנצחים הגדולים מבין העיתונאים בתקופת בייג'ינג. התחזיות שלו, בסגנון הקלאסי של האוהד שמנענע את הגדר ומקלל, קלעו ברובן. הגיע לשיאו כשבניגוד לאופטימיות הלא זעירה (וזו לא טעות כתיב) של כולם, פסק כי אריק זאבי לא יזכה במדליה. "זאבי", כתב קופמן, "מדורג חמישי בתחרויות עד 100 ק"ג, וזה יהיה חצי נס אם יביא מדליה [...] הוא חייב לבוא כאנדרדוג שצריך להציל את כבוד המשלחת. אז אולי יהיה טוב, ואולי לא. סביר להניח שלא". ב"ישראל היום" יש נביא בעירו. הציון: 8.

שחקן עומק. רון קופמן

"מעריב". למרות הקיצוצים החמורים בעיתון, מספר שליחיו השתווה לזה של "ידיעות אחרונות", כולל צלם. הציג נבחרת מנוסה, בקיאה ובעלת עט שנונה (אביעד פוהורילס, ניר שועלי וערן סורוקה). הגשת החומרים טובה מאוד, בחירת שערים מדויקת – כולל שער מרהיב במיוחד ביום הראשון למתעמל המוצלח שטילוב. המינוס הכמעט יחיד, בדומה ל"הארץ": העדר תוצאות וזמנים ברשימת הזוכים. בכל תקופת המשחקים לא נתנו בקרליבך לדרמות סבון מקומיות, דוגמת זו שסיפקה בית"ר, להסיט אותם מסדר העדיפויות הנכון. הכדורגל ב"מעריב" נדחק תמיד לסוף העיתון. בדרך כלל שמרו על כבוד ספורטאי ישראל, להוציא דריכה חזקה מדי על הרץ הפצוע איתי מגידי ("צב השעה"). קצת רחמנות. הערך המוסף היה, בין היתר, סיפור התנהלותו בבייג'ינג של שר הספורט מג'אדלה, כולל ראיון מביך שחשף את בורותו בתחום שעליו הוא מופקד. עם שר כזה, לא פלא שהספורט הישראלי ימשיך להיות עלוב. שורה תחתונה: עיתון הספורט הטוב ביותר בתקופת האולימפיאדה. הציון: 8.5.

הסיני לא מצא את המקום (שר הספורט על שער "מעריב")

"ידיעות אחרונות". זיגזגו יפה עם רמת הציפיות. החלו את המסע במוסף נוטף אופטימיות ודבש, בהמשך עברו לביקורת מתונה שהלכה וגברה, עד שהיריקות הפכו לגשם זלעפות על ראשי הספורטאים והעסקנים. רק ברגע האחרון נרגעו עם שחר צוברי. כשבעיתון של המדינה שיפדו ללא רחמים את חתואל, שטילוב ומגידי, כותביו דווקא הקפידו לשמור על כבודו של אריק זאבי, שאותו ממש הריצו למדליית זהב. הצביעות זעקה: ביום שבו התחרה הג'ודאי הם פירסמו תמונה גדולה שלו בעמוד הראשי של העיתון, כולל כפולת אמצע אופטימית מאוד בעמודי החדשות. למחרת אי-אפשר היה למצוא מלה בעמוד הראשי; התעלמות מוחלטת מהכישלון.

שבועיים לפני משחקי בייג'ינג לא התביישו בספורט "ידיעות אחרונות" להקדיש באחד הימים 85% מ-16 העמודים לכדורגל. אפילו בעיצומה של האולימפיאדה לא היססו לשבור ימינה בצורה חדה ולהפקיע את ארבעת העמודים הפותחים לטובת ברווזי כדורגל ובראשם בית"ר ירושלים. מי שמתעלם מהספורטאים ומזלזל בהם בימי שגרה, הוא האחרון שיש לו הצדקה לשפד אותם. בלי קשר לביקורת הזו, הצוות לסין, שכלל ותיקים ומנוסים (עמיר פלג, אבינעם פורת ונדב צנציפר), עשה עבודה טובה בסך-הכל וסיפק גם לא מעט ערך מוסף. הגשת החומרים היתה לרוב קלילה מדי, עם יותר מדי צילומים. בעיה שהטרידה: ברוב הימים לא סיפר "ידיעות אחרונות" לקוראיו אילו תחרויות יתקיימו באותו יום. א'-ב' של עיתונות באירוע הספורט הגדול בעולם. לא התפלאתי למצוא אצלם כפולה על הספורטאיות הכי יפות במשחקי בייג'ינג. כפולה על הבנים הכי שווים לא היתה. הציון: 7.5.

לא לכל שבת יש מוצאי שבת (שער "ידיעות אחרונות מה-14.8)

סיקור אולימפי: דירוג האתרים

Ynet. כל הכבוד על שהצליחו להשיג עוד אקרדיטציה (אחת קיבלו מ"ידיעות אחרונות") ולשלוח לבייג'ינג שני כתבים. סער הס ומיקי שגיא עשו עבודה שקדנית, הכיסוי השוטף היה בסדר גמור. קוראי Ynet קיבלו סיקור כתוב ותקצירים מצולמים ברמת דיווח שווה לכל נפש. המצרך החסר: יותר עומק ויותר ברק. היה נחמד לראות את שגיא מוצא זמן בהמולת המשחקים לדווח שהכדורגלן אסלאם כנעאן חתם בפניארול מאורוגוואי, אבל לא בשביל זה נוסעים עד סין. הציון: 7.5.

ערוץ הספורט. ללא ספק המנצח הגדול מבין האתרים. אזור האולימפיאדה שלו היה המושקע ביותר מבחינת עיצוב ונוחות דפדוף, כולל חלק מפואר של שידורי וידיאו. הודות להיותו בעל זכויות שידור על כמה מהמשחקים, הצליח להביא נוסף לתקצירי תחרויות גם ראיונות מצולמים וכתבות אווירה עם הספורטאים הישראלים, בניצוחם של השדרים מירי נבו ורוני בראון. הדיווחים שולבו בפרשנויות ובדעות שנכתבו בארץ, ובסך-הכל מי שרצה לקבל תמונה מושלמת ככל האפשר, יכול היה לקבל זאת רק בערוץ הזה. הציון: 9.5.

המנצח הגדול: ערוץ הספורט (מירי נבו מראיינת את הקופץ לגובה ניקי פאלי)

Nrg. למרות רוח רעננה שמנשבת לאחרונה במדור הספורט, הסיקור מבייג'ינג דישדש רק משום שהוא נעדר תכנים מצולמים. לאתר לא היו 90 אלף השקלים ששילמו כל היתר לערוץ 1 עבור תקצירי תחרויות. עם כל הכבוד לטקסטים המוקפדים של שליחי "ספורט מעריב", אתר ספורט ללא תכנים מצולמים מתחרויות כמוהו ככדורסלן בושמני. הבעיה של "מעריב" הוחרפה לאחר שגם מצלמות הווידיאו שהופקדו בידי השליחים נותרו ללא שימוש. מי שלא רכש זכויות שידור, לא יכול היה לצלם את הספורטאים גם במרכז התקשורת לאחר התחרויות. ל-Ynet ולוואלה היו לפחות תקצירי וידיאו, nrg נותר בצד חיוור ונכלם. הציון: 6.

וואלה. דני בורשבסקי, שליח האתר, עשה עבודה מצוינת, כולל הבאת דעות וניתוחים ואפילו צילום קטעי וידיאו מקוריים מאתר השיוט, שם בילה את רוב זמנו. הכיסוי של וואלה לתחרויות היה עשוי וול-דאן, כולל עריכות וידיאו של סיכומי היום. באתר הצטיינו בעיקר במה שהם טובים בו – פרשנויות ודעות חריגות. לפעמים מתחכמות מדי, לפעמים משתדלות מדי להצחיק, לפעמים צהובות מדי, אבל בסך-הכל יצרו הרבה עניין (כולל טורים של פז חסדאי על השדר משה גרטל והפרשן אלדד אמיר). פה ושם חטאו בסדרי עדיפויות משונים: כשכולם התרגשו מהניצחון של בולט במאה מטר, בוואלה היו תקועים שעה ארוכה עם ידיעה פותחת על קליגר וגל, המאוכזבים מכשלונם בשיוט. בולט חיכה בסבלנות בכותרת שנייה קטנה עד שעורכי וואלה התעשתו. אבל לא נלך עם זה לרב. הציון: 8.5.

ONE. "אתר הספורט מס' 1 בישראל" לא כיבד את האירוע בנוכחותו.

ואלו התוצאות

למרות הכל, גרטל

יזכרו לו מבייג'ינג את הפלופ ממשחה השליחים, אהבו לחזור ולצלוב אותו ובאותה הזדמנות גם לרדת בפעם המי יודע כמה על הערוץ החבוט בעולם. אבל בשורה התחתונה אני מעדיף את משה גרטל, עם כל חבילת ההתחלקויות שלו, על פני רבים אחרים.

ערוץ 1 רשם עוד אולימפיאדה עם הקולות הכי מוכרים והכי מזוהים. כשאני שומע את מאיר איינשטיין, גלעד ויינגרטן, גרטל, דני לבנשטיין וג'קי וישניה, אני מרגיש שהטלוויזיה שלי בידיים בטוחות יחסית. לא קראתי אף אחד שיורד, למשל, על שידור מזעזע במיוחד בערוץ 5+ של הגמרים בחתירה (שבת, 16.8). השדרית מאיה רונן (בשגרה, עיתונאית ושדרת קווים מוצלחת מאוד) הרבתה לטעות בזיהוי הסירות ובזהות המנצחים, והתיאום שלה עם הפרשן היה איום ונורא. יותר גרוע מפיילוט בכיתת לימוד לשדרים.

ערוץ 1 מחזיק גם את זכויות השידור מאולימפיאדת לונדון. אני מקווה שכל שדריו הנוכחיים יגיעו גם לשם. הבעיה היא שלא בטוח שעדיין תהיה רוממה שתשלח אותם. 

לתגובות והערות – yegerm9@walla.co.il