מי שרוצה לסקור עיתונים בעת הזאת, כדאי שיפנה מקום בשולחן, אבל בעיקר לרוחב: שלושת הטבלואידים, "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"ישראל היום", עיצבו הבוקר את דפי הכותרת שלהם במתכונת רחבה (ברוד-שיט), כמו זו של "הארץ" (שביטל היום את "חלק ב'" הברוד-שיטי שלו). לעומק, לעומת זאת, אפשר להשאיר את הבלגן הקבוע: לפחות באיזורים המושלגים, מזג האוויר גרם לחלקים מסויימים של העיתון "לנשור" מהחבילות לפני שהגיע אל דלתות המנויים או הקיוסקים. והמחלק של "ישראל היום" עדיין נעדר ממשמרתו (השגנו עותק בכל זאת, אל תשאלו איך).
הכותרות
ולכותרות: ובכן, יונית, הכותרות הביאו עימן תחושת הקלה ללשכת ראש הממשלה (באופן מוזר, נראה כי אנחת רווחה השתחררה גם ברוב מערכות העיתונים).
ב"הארץ" הכותרת היא "אולמרט: הכתם המוסרי הוסר מעליי". כותרת הגג מדגישה את האחריות שהטיל וינוגרד על הצבא ("כשל ולא סיפק מענה") וכותרת הגג של הידיעה התחתונה מספרת "באוהל המחאה מעריכים: עמימות הדו"ח תקשה על גיוס ההמונים" (הכותרת היא "המאבק יימשך, השאלה רק איך", [לילי גלילי]).
ב"מעריב", שאחרי תקופת דנקנר העליזה האכיל את אולמרט מרורים בשערים, מבצעים פניית פרסה (ואולי היתה זו המציאות שהפכה את פניה?). בעוד רק ביום שלישי אולמרט הופיע על שער העיתון בתמונה לא מחמיאה בה הוא מהדק את עניבתו על צווארו ופרצופו מעוות ("'נישאר בשלטון עוד זמן רב' - אולמרט בכנסת, אתמול" היה כיתוב התמונה המגחיך), הרי שהיום עניבתו של אולמרט מסודרת כדבעי, והוא עצמו נמתח, שמח ומחויך, בתצלום לאורך רוב העמוד. כותרת הגג מבשרת: "זינוק בתמיכה בראש הממשלה" (על פי סקר שערכה חברת טלסקר עבור "מעריב"). "אולמרט לפרץ: יצאנו מזה", היא הכותרת הראשית. כותרת המשנה ממשיכה באותו קו: "שנה וחצי אחרי מלחמת לבנון השנייה, יכול ראש הממשלה לנשום לרווחה * דוח וינוגרד קובע: צה"ל לא סיפק את הסחורה * 'זו ועדת אגרנט השנייה' מגיבים בזעם גורמים צבאיים * חברי הוועדה מתגוננים: 'הציבור ישפוט את הדרג המדיני'" [מיה בנגל].
גם ב"ידיעות אחרונות" ראש הממשלה מחייך על השער, כשהרחק מאחוריו משתרך ברק. וינוגרד, בעל מימדי גוף צנועים ממילא, נדחק לשולי התמונה שצילם צלם לשכת העיתונות הממשלתית (אותה תמונה בדיוק מככבת גם על שער "הארץ"). הכותרת, באותיות ענק, היא "הזיכוי והכישלון", כשכותרות המשנה מסבירות מה הוא הזיכוי ("לא היה כשל בהחלטה על המהלך הקרקעי, הוא היה כמעט הכרחי") ומה הוא הכישלון ("ישראל לא ניצחה במלחמה. זו הייתה החמצה גדולה וחמורה"). כותרת הגג מתכתבת עם תמונת אולמרט המחייך: "אולמרט למקורביו: 'חוזרים לנהל את המדינה'". גם כותרות המשנה ממשיכות לחייך לאולמרט: "מקורבי ראש הממשלה: הוסרה הגיליוטינה שריחפה מעל ראשו במשך שנה וחצי" ו"צה"ל ספג את הביקורת החריפה ביותר: 'כשל ולא סיפק הישג צבאי'. בכיר בצה"ל: הדרג המדיני יצא בזול".
בכותרות "ישראל היום" יש הרבה כשלון, אבל שום זיכוי: "כשל מדיני וצבאי" בכותרת הראשית, ובכותרת המשנה: "'בהערכה כוללת של המלחמה היתה בה החמצה גדולה וחמורה' קובע דו"ח וינוגרד * בדו"ח ביקורת קשה על הדרג המדיני והצבאי וכתב אישום נגד צה"ל * בגלל התחייבות לבג"ץ הוועדה לא מטילה אחריות אישית * בלשכת אולמרט חוגגים: הוועדה הצדיקה החלטתו למתקפה קרקעית". הסקר, שהעיתון הזמין מחברה בשם "הגל החדש" ומצוטט בראש עמוד השער, הוא אנטי-אולמרטי אבל פטריוטי (וב"ישראל היום" ודאי יגידו פשוט "פטריוטי" ותו לא): "57% מהציבור: אולמרט צריך להתפטר; 80%: למרות הכל, סומכים על צה"ל".
מאחורי הכותרות
אלה כותרות השער, אבל מתחת להן (ב"הארץ") ובעמודים הפנימיים (בשאר העיתונים) יש עוד ועוד מילים. האם התמונה האחידה של אולמרט המחייך על השער נעשית מורכבת יותר כשממשיכים לדפדף? ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות", מתרכזים בעיקר בדיון בועדה עצמה, באנשיה, בסגנון הדברים. ב"הארץ" ניתנת תשומת לב למושאי הוועדה, אלה שלכבודם, בעצם, נתכנסנו כאן. ב"ישראל היום" מאמרי הפרשנות נקראים כמעט כמקשה אחת: אולמרט צריך ללכת, ולעזאזל הכל.
ב"מעריב", בן כספית קובע בסגנונו המיוחד כי אולמרט לא ראוי לעמוד בראש הממשלה, אבל הוא לא צריך להתפטר. "אולמרט לא יפול" הוא קובע, אבל מוסיף "לא עכשיו, בכל אופן". אז מתי? כנראה שכספית, בדיוק כמונו, לא יודע ("איך כל זה יגמר?", שואל כספית, "באמצע"). עפר שלח מעדיף ניסוחים נפתלים פחות: "מדובר בכישלון, בקונספציה שקרסה", הוא כותב, אבל לא על המלחמה, אלא על עבודת הועדה, בה הוא מצליף לאורך כל הטור שכתב.
גם רינו צרור מכה בלשונו בוועדה: "וינוגרד יכול לכתוב עד מחרתיים את המילה 'נכשל', ועוד 700 פעמים את הצמד 'אחריות מיניסטריאלית''. זה לא שינה ולא ישנה דבר. אלו הן בדיוק המילים שאינן מזיזות את אולמרט ואת אנשיו במילימטר אחד. אין בהן אש, אין בהן ציווי. זה סתם". שלום ירושלמי, שהתמיד בביקורתו על ראש הממשלה לאורך החודשים האחרונים, מתמקד גם הוא בביקורת על ועדת וינוגרד, ש"הניחה על שולחנו של ראש הממשלה אקדח ללא כדורים". גם אדם ברוך מבקר את הועדה ש"נכשלה בהבנת החוזה שלה עם הציבור הישראלי", גם משה גורלי קורא ל"וועדה שתחקור את הוועדה".
ב"ידיעות אחרונות", ממשיך נחום ברנע את המאמר שלו מאתמול, ומתרכז בעבודת הוועדה: ביום ד' כתב כי הדרך בה יוכלו חברי הוועדה להזיק לפוליטיקאים היא במה שיאמרו בעל-פה, כדוגמתו של השופט ורדי זיילר, שבדברים שאמר בהצגת הדו"ח "פיטר" את מפכ"ל המשטרה. עוד כתב אתמול ברנע כי קמפיין המשפחות השכולות וחיילי המילואים התמקד בשאלת המבצע הקרקעי, "הערב נדע אם המוחים לא שיחקו בכך לידיו של אולמרט", כתב.
היום כותב ברנע על הטון המאופק של וינוגרד, הסותר את הטון של דו"ח הביניים, וצולף בחברי הועדה ("תפסו פאניקה"). הערתו בעניין ההתמקדות במבצע הקרקעי התבררה כמדוייקת.
סימה קדמון נוקטת בקו מתון, אפילו חיובי, כלפי ראש הממשלה: "זיכוי מלא", "החלטות נכונות", "יכול להישען בניחוחות על כסאו". איתן הבר דווקא חושב ש"אולמרט וחבריו צריכים להיזהר", אבל מתייחס רק ליכולת של ראש הממשלה למצוא חן בעיני האזרחים, ולא למעשיו ופעולותיו. גם סבר פלוצקר מתמקד בעבודת הועדה ("דו"ח של כן ולא") ולא במושאי חקירתה: "הקורא בדו"ח מגרד את ראשו בתימהון: אז ניצחנו או הפסדנו" (פלוצקר מגלה גם כי "לדעתי ניצחנו"). גם אורי משגב מתרכז בהכאה על חזה של הוועדה, ואילו יאיר לפיד מסביר כי ועדת וינוגרד הציעה לנו הזדמנות ("אולי הזדמנות אחרונה", הוא כותב, וקמט בודד מתפתל ודאי על מצחו) "ליצור סביבת עבודה נורמלית שבה מותר למתוח ביקורת בלי לערוף ראשים".
עוד ב"ידיעות אחרונות": נחמה דואק טרחה וספרה איזו מילה הכי נפוצה בדו"ח: האם העובדה שהמילה "ליקויים" מופיעה 213 פעמים בהטיות שונות, לעומת כישלון (190) ודישדוש (22) משכילה אותנו בצורה כלשהי? אתמהה.
"ראש הממשלה, אהוד אולמרט, יוצא מהדו"ח הזה לא צל"ש ולא טר"ש", קובע יוסי ורטר ב"הארץ", אולם מוסיף: "כל אחד אחר במקומו היה מתפטר מזמן, כבר לאחר הדו"ח הקודם". עקיבא אלדר מעלה את אותה נקודה מעניינת עליה עמד אתמול ברנע: אם אולמרט ישרוד פוליטית את התקופה שאחרי הדו"ח, הוא כותב, יהיה זה במידה רבה בגלל הפרשנים ש"בנו במשך חודשים את סיפור הפעולה הקרקעית" (לפיו ראש הממשלה שלח חיילים למותם מסיבות לא ענייניות), אותה פעולה קרקעית שוינוגרד "זיכה" ממנה את אולמרט. הועדה קבעה כי יש לקרוא את שני חלקי הדו"ח כאחד, מזכיר אלדר, ולכן על אולמרט הוטלה בהחלט "אחריות אישית" לכשלי המלחמה. גם אמיר אורן חושב שראוי שאולמרט יתפטר, או יותר נכון, שברק יפרוש: "המימוש האישי של האחריות חייב להיות זהה". מה שעלה בגורלם של חלוץ ופרץ "מוכרח לחול עכשיו על אולמרט".
ומה באשר לדו"ח וינוגרד עצמו? "מן הטקסטים הציבוריים והרשמיים הנבונים ביותר שנכתבו במקומותינו", קובע דורון רוזנבלום. "לו נכתב דו"ח על הדו"ח, הוא היה מזהה בו 'כשלים חמורים'", קובע יוסי שריד. מאמר המערכת של "הארץ", המופיע החל מהיום בעמוד הלפני אחרון של חלק א', לא משאיר מקום לספק: "לראש הממשלה אין שום סיבה לשמוח, ודאי לא להרים כוסית, וספק אם הוא רשאי להשמיע אנחת רווחה קטנה". הדו"ח הסופי חמור מדו"ח הביניים, קובע המאמר, ומצביע על "ראש ממשלה הנעדר יכולת להנהיג מדינה במלחמה". אם נחזור לשער, מאמר המערכת מגלה כי "הארץ" מעדיף להתכתב עם המודעה הגדולה של "מטה אולמרט הביתה" התופסת רבע מעמוד השער, ולא עם התמונה הגדולה של אולמרט המרוצה.
גם ב"ישראל היום" התמונה ברורה: אף פרשן לא חושב שאולמרט יצא טוב. דן מרגלית חושב שמן הדו"ח עלתה "תמונה מבעיתה של שבר וכישלון", שהוועדה לא בדקה ברצינות את השיקולים שעמדו מאחורי ההחלטה לצאת למבצע קרקעי וקורא לברק להפיל את הממשלה. חמי שלו חושב שצריך להבין את הדקויות והניואנסים שבדו"ח, שפירושן הוא כמובן שראש הממשלה צריך ללכת. משה ארנס סבור גם הוא שצריך להפיל את הממשלה. משה נגבי גורס שהוועדה היתה צריכה לקרוא לפיטורי אולמרט, עוזי ברעם קובע שהדו"ח השני חמור לא פחות מהראשון, גם מדבריו של יעקב עמידרור אפשר להבין כי אולמרט צריך ללכת הביתה. גם אליעד שרגא היה שמח לראות את אולמרט מחוץ למשכן הכנסת. רק יאנוש בן גל טוען שרוב האשמה רובצת דווקא לפתחו של הרמטכ"ל, ולא של ראש הממשלה. אה, ואמנון ליפקין-שחק מטיל פצצה: "עיני הציבור מופנות לראש מפלגת העבודה אהוד ברק. לדעתי, עליו לעשות מה שנכון וטוב למדינת ישראל, ולא מה שטוב לאולמרט או לברק עצמו".
אין יותר חלק ב'
היום הופיע לראשונה "הארץ" ללא "חלק ב'". "לקוראינו", נפתחה ההודעה בראש עמוד השער: "מהיום יופיעו עמודי החדשות, המאמרים והכתבות של 'הארץ' בחלק מורחב אחד שיעסוק בכל תחומי האקטואליה. החדשות, הכתבות, הפרשנויות, המאמרים והדעות, יוגשו בחטיבה אחת לנוחות הקורא כמקובל בעיתונים המובילים בעולם".
כך למשל טורו של תום שגב מופיע בחלק א' במקום בחלק ב', ובו הוא מגלה כי י.ש.ק, המצוטט בשיר של רחל, שאותו ציטטה ועדת וינוגרד בפתח הדו"ח, הוא הסופר והמשורר יעקב שלום קצנלבוגן, שהיה עריק מהצבא הרוסי!
שגב כותב גם דברים מעניינים יותר, וכאלו היכולים לשפוך אור על ההחלטה המערכתית של "הארץ" בקשר לאיחוד החלקים: "על הציבור הניזון היום ממאמרי הפרשנות לזכור שגם אף אחד מהפרשנים לא קרא כבר בעיון את כל הדו"ח כולו. הדבר החשוב ביותר שאפשר על כן לדווח הבוקר על הדו"ח הוא שבאינטרנט הוא ניתן לקריאה במלואו".
ועוד הערה
"ידיעות אחרונות" הוא היחיד שנותן מקום על השער, ומקום מכובד, לנושא שאינו קשור בוינוגרד ("הארץ" נותן הפניה קטנה לידיעה על הפריימריז בארצות הברית): הכותרת "שוויץ בירושלים" מופיעה על רקע תמונה גדולה של - ובכן - אנשים צועדים בשלג. לפי הכיתוב, אפשר להסיק כי מדובר ב"אורחים תל אביבים נהנים מאווירה של עיירת סקי, אתמול בירושלים" [צילום: אלכס קולומויסקי]. כמעט עשרה חודשים מאז שנכנס לתפקיד העורך הראשי של העיתון, נראה כי אפשר להגיד בבטחון ששילה דה-בר מנהיג קו של "סדר יום אזרחי" ב"ידיעות אחרונות", בדומה למורשת שהותיר אחריו בערוץ 10. כמובן שלצד "לונדון וקירשנבאום" ו"היום שהיה", היו שם גם מורן אטיאס ו"צ'יק צ'ק הפקות", ובמילים אחרות: יהיו מי שיעדיפו את המילים "עממי" או "פופולרי" על פני המילה "אזרחי".