הגעתי עם הרבה מרץ לסכם שנה בתקשורת הספורט, למצוא את הסיפורים הגדולים וכמובן את אנשי השנה. שישה אתרי אינטרנט, ארבעה עיתונים ועוד כמה כלי תקשורת אלקטרוניים הפיקו אלפי אייטמים – נשאר רק לדלות את הפנינים. ובכל זאת, גם אם מתאמצים, קשה למצוא אפילו אייטם בולט אחד שנצרב בתודעה, שהותיר חותם, שאפשר ללכת איתו למכולת הסיכומים. יש פה ושם כמה חלקיקים רדיואקטיביים, אבל לא בכמות מספקת להכנת פצצה. ולא שלא היו כותרות וסיפורים. היו המון פרסומים ראשונים, מיוחדים, בלעדיים וחושפניים, שהתחלפו בקצב מסחרר, אבל מרוב עצים לא ראו את היער. או יותר נכון – מרוב גידולי פרא, רואים רק ג'ונגל.
ראש הממשלה אהוד אולמרט בועט בכדור, קריית-שמונה, 23.9.08 (צילום: פלאש 90)
השנה היתה עמוסה באירועי ספורט. אולימפיאדה עם מדליה קטנה, אליפות אירופה בכדורגל, מכבי תל-אביב בגמר הפיינל-פור, וגם סנסציה בליגת הכדורסל שלנו, הנבחרות במפעלים האירופיים, הרבה קבוצות כדורגל ואליפויות שונות בענפים הקטנים. אבל מה קיבלנו בהרחבה יתרה? ויל ביינום דרס צעיר בעימות ליד מועדון לילה; מאבטח במשחק כדורסל במלחה איבד שלוש אצבעות מחזיז שהשליך אוהד; רביבו עזב לחו"ל, כנראה בלחץ העולם התחתון; אבי לוזון הועמד לדין לאחר שקילל שופט; עומר גולן כבש שער מול רוסיה וחיכה למרצדס שהובטחה לו; שלמה שרף כיכב בספר שערורייתי של שאול אייזנברג בפרשה מלפני עשר שנים, וגדודי פפרצי דלקו אחרי מריה שראפובה בתל-אביב.
בתקשורת הספורט יש גדודי רפורטרים ופרשנים, מערכות עם מאסות נכבדות, כוח שמסוגל לעקור הרים ולפרוץ סכרים, אבל העולם הזה מתנהל באופן כללי כעדר ללא רועה. הרוב המשיכו ללכת עם הזרם, לא ניסו לשבור לצד, לנער, להשפיע, לעורר. תופעת כתבי החצר ומלחכי הפנכה המשיכה להעמיק שורשים. היו דווקא כמה פרשנים לא רעים, היו כמה נסיונות לדקור את הממסד הספורטיבי, היו עיתונאים שדרשו לפטר ולהדיח, אבל האגודות והיו"רים למדו לחיות עם פרובוקציות עיתונאיות, ועולם כמנהגו נוהג. גם השנה לא היה שום תחקיר רציני שיסעיר את הבצה. למשל, על מעורבות ארגוני הפשע בקבוצות כדורגל. גילו לנו שחיים רביבו הוגלה לחו"ל בגלל פסק בוררות בעולם התחתון, אבל לא היה עיתונאי אחד שיירד לשורש העניין ויביא תמונת מצב אמיתית.
האוליגרך ארקדי גאידמק בועט בכדור, ירושלים, 26.9.08 (צילום: אנה קפלן)
שנה עם גודש ידיעות, ריצות אמוק של כתבים לכאן ולשם ותחרות פרועה מי מפרסם קודם, ולא משנה אם הידיעה אומתה. קודם תפרסם, אחר-כך תבדוק. תופעה שהשתרשה בעיקר באתרי אינטרנט, שמחפשים חיילים משוחררים, אוהדי קבוצות, שתמורת תעודת עיתונאי וכמה גרושים ייצאו לשטח, יידחפו בין אוהדים, יראיינו, יצלמו, יכתבו, ידפיסו, יערכו את הכתבה בווידיאו, יפיקו כתוביות, יפרסמו וירוצו למשימה הבאה. כמו שכל העולם הולך לסין כדי לייצר בזול, כך גם אתרי הספורט מייצרים סינים קטנים שיתרוצצו למענם במגרשי האימונים, יסעו למחנות אימון בחו"ל וינציחו כל מה שזז – מארוחת הבוקר של מישאלוב ועד הדאחקה על רפאלוב. וכשאת סיקור הספורט תופסים עבדים, ולא עיתונאים עם הכשרה בסיסית, עצמאים ודעתנים, עולה כוחם של המו"לים והמנכ"לים.
השנה בתקשורת הספורט היתה צפויה וסטנדרטית. סליחה שאני מדבר בהכללות. בכל זאת היה קומץ שבזכותו עדיין כדאי להציץ בעיתון או באתר, אלא שהוא כמעט נבלע בים הלהג העילג. במצב הזה, לצערי, אין לי אפילו חצי מועמד לתואר עיתונאי השנה בספורט. מצער עוד יותר שהטור הזה מועמד גם לסיכום השנה הבאה. כמעט בטוח שאפשר יהיה לפרסם אותו מלה במלה.
מען לתגובות: yegerm9@walla.co.il