ונעבור לשעשועון שאינו נושא פרסים, ושלעולם לא נזכה לראות אותו בטלוויזיה: מהו, לדעתכם, הנוהג הנפסד, הדוחה, המעצבן, המגעיל, הנואל והמוציא מן הדעת של העיתונות הישראלית?

הו-הו, נאנחים רבים בכאב לב, הרשימה כל-כך ארוכה... אולי הקונפורמיזם המבני של כתבי החדשות (במיוחד הצבאיים למיניהם, במיוחד בטלוויזיה), זה המעביר אותם לדום בכל "משבר לאומי" (הכוונה למלחמה יזומה או להתקוממות של עם כבוש) וגורמת להם למעול במקצועיותם ולהפוך לסוג של שופרוני תעמולה מטעם.

איור: דוד פולונסקי

או אולי, בעצם, אותה בורות פרובינציאלית גאה בעצמה, שביטויה הגל הגואה של הגיגים חסרי ביסוס, שעיקרם מעין שיחת סלון מורחבת ונרגנת, ושבהם, במקום שאין בו כלל אחריות או מחויבות, הכל מותר והכל הולך - איזו התלהמות מבוססת על סילופים עובדתיים כנגד אמהות מפרנסות, איזו התקפה נבערת ונלעגת על בלגיה (בצירוף מספר הטלפון של ארמון המלכה!), או סתם ייחול, בשידור חי, למותם של עוד אלפי קשישים צרפתים בגל חום (טוב, זה היה ממש ממש בצחוק).

במקום גבוה נוכל למצוא גם את מדורי הספורט, שהטשטוש המוחלט של אינטרסים, ידידויות, חשבונות, או סתם אמונה בסוג של עיתונות היוזם שערוריות בדרך יצירתית - כל אלה הופכים אותם למקום שהמלה אתיקה נשמעת בו זרה ומוזרה.

וישנם, כמובן, שעשועוני ערוץ 2, על מה שהם, ומהיכן שהם באים, ומה שהם מייצגים, ומה שהם מחוללים, ואיך כל זה מתיישב עם הטפיחה העצמית השנתית על השכם של קברניטי ערוץ השטות הזה, שבו הם מודים לעצמם (ומורים לנו להודות להם) על תרומתם לתרבות הישראלית.

או, אפרופו תרבות, כל סוג הכתיבה הרכילותית על "תרבות", זו שבה סופר מתחיל חייב לחשוף את חייו הפרטיים (ושיהיו מעניינים!) כדי לזכות ב"חשיפה", שבו שחקניות תיאטרון מוכרות את עצמן באמצעות אב מתעלל והידרדרות לסמים, שבו תן-וקח מלוכלך וקשוח בין מנגנוני יחסי-ציבור של מוסדות תרבות (הוצאות ספרים, תיאטראות, מוזיאונים) ובין מערכות עיתונים תאבות רכיל מוציאות את החשק להתעסק עם שניהם.

▪ ▪ ▪

אבל, באופן אישי, בעיני החתום מטה, הנוהג המגעיל, הדוחה, הנפסד, המעצבן, המקומם ביותר, זה שיכול לגרום לי לקמט עיתון בשאט נפש, הוא מין מנהג שולי, צדדי, שלא זכה לשום טיפול בעבר, ושאני מתקשה להעביר את תחושת הקבס שהוא מעורר בי למי שאינו שותף לה מלכתחילה.
הכוונה היא לשימוש שעושים שני הצהובונים (סליחה, צהרונים) הגדולים בצילומים. ליתר דיוק בצילומי אילוסטרציה. ליתר דיוק - בצילומי אילוסטרציה המלווים כתבות רציניות שנושאן, בדרך כלשהי, במוחו המעוות של העורך שואף הסנסציות, מתקשר למין.

זה הולך ככה: יושב לו העורך האמביציוזי בתאו הספון עשן שבמערכת התל-אביבית ההומה, ושובר את ראשו: מה, לעזאזל, לעשות עם הכתבה הרצינית להחריד הזו על, נניח, טיפולי פוריות בישראל? איך, לכל השדים והרוחות, אפשר להקליל (יש מלה עברית כזאת במערכות) אותה? איזה ויז’ואל (גם כזאת יש) לצרף אליה?

בוחש העורך המתוסכל את שער ראשו הדליל באצבעות צהובות מניקוטין, מכווץ את עיניו הקטנות והערמומיות מאחורי עדשות המשקפיים העבות שלו, וחושב לעצמו ככה: טיפולי פוריות, אה? מבחנה? מה פתאום, מעבדה? רע מאוד, רופא בחלוק לבן? משתפר, תינוק מחייך? יותר טוב.

ואז, לפתע, חושף העורך הדינמי את קומץ שיניו המשחירות בחיוך רחב: מצאתי. טיפולי פוריות מיועדים לזוגות שמתקשים להיכנס להריון למרות שהם מתאמצים. והמאמצים האלה, נו, קשורים לדבר ההוא, נו, הדבר המצוין ההוא שמוכר עיתונים - מין, זהו! טיפולי פוריות קשורים למין! ומין פירושו צילום אילוסטרציה!

וכך אנחנו זוכים, בעמודי הפנים של העיתון, לכתבה רצינית על טיפולי פוריות, ולצדה צילום של זוג במיטה, כשמתחתיו הכיתוב האופייני: צילום אילוסטרציה, למצולמים אין כל קשר לכתבה.

השערוריה גדולה עוד יותר כאשר הכתבה עוסקת בפשיעה כלפי נשים: זה יכול להיות דיון רציני בוועדה של הכנסת על הסחר בנשים, שמדינת ישראל כל-כך מצטיינת בו, מלווה בתחקיר רציני של כתבים חרוצים - לא משנה, העורך רחב האופקים כבר יעטר אותו ב"צילום אילוסטרציה" של נערת ליווי בחצאית מיני אדומה ושופע רמיזות מיניות. זו יכולה להיות אפילו כתבה על אונס: "צילום אילוסטרציה" שנראה כמו עטיפה של סרט פורנו, של נערה צעירה בבגדים חושפניים ופנים מטושטשות (להגברת תחושת האימה. כי למצולמת, כמובן, אין שום קשר לכתבה) ימריץ את הקוראים לקרוא את הכתבה.

מה שמעצבן במיוחד בכל המנהג הזה הוא שמוחו המנוול של העורך חוזר ומזהה אלימות נגד נשים כסוג של שעשוע וסוג של מין, בזמן שתוכן הכתבה מצביע לעתים קרובות על התוצאות המחרידות של קישור שכזה. מה שמאכזב במיוחד הוא שרוב האנשים אינם שמים לב לנוהג הזה. מה שמעודד במיוחד הוא, שאחרי שתשומת הלב מוסבת אל הנוהג הזה, כבר אי-אפשר להתעלם ממנו, וחוזרים ונתקלים בו כל הזמן. מה שאולי מעיד שאם מספיק יתעצבנו ממנו, מישהו אולי יפעיל מעצורים בתחום צילומי האילוסטרציה.

▪ ▪ ▪

האם את/ה מזרחי?
האם יש לך מבטא?
האם את אשה?
האם הפגנת אידיאולוגיה?
האם השתמשת במלים המסתיימות ב"איזם"?
האם את/ה אדם מוסרי באופן עקבי?

מחקרים עדכניים הוכיחו שאם עניתם בחיוב לפחות על שתיים מהשאלות האלה, יש סיכוי טוב שתמצאו את עצמכם מושא לפרודיה בתוכנית "סאטירית" כזו אחרת.

במלים אחרות: בוויכוחון שהתפתח לאחרונה בעניין התוכנית "ארץ נהדרת", אני מודה שאני צוחק בכל פה, מה שלא מפריע לי לצאת חוצץ נגד האידיאולוגיה שמוצגת בו/דרכו/באמצעותו. אין לי שום סיבה לחשוב שהנשיא קצב, למשל, הוא יותר טיפש או בור משזר, קציר, נבון או הרצוג, ולכן ראוי דוקא הוא לקריקטורה של נבער נלעג (וקריקטורה טובה, כידוע, חייבת להיות מבוססת על תכונה נראית לעין). בעניין שלי יחימוביץ’ נראה לי כל העסק (המצחיק למדי) כמו הומור מתבגרים הלועג לחנון הכיתתי - שהוא, באורח פלא ובמבט לאחור, גם המוסרי והאכפתי בכל החבורה. לטעמי, אין בעצם שום דבר מצחיק בהגנה שיטתית על קבוצות חלשות ועל קורבנות של קיפוח, חוץ מהעובדה שזה נורא נורא תמהוני ויוצא דופן בעולם העיתונות של ימינו.

עמוס נוי הוא איש מחשבים

גיליון 49, מרץ 2004