בגיליון מס' 6 עסקנו בשני פסקי-דין מנחים מבית-המשפט העליון בשאלה, אילו פרסומים גזעניים ו/או ממרידים ניתן להתיר במדינה דמוקרטית.
לאחרונה התקבלו בבתי-המשפט השלום והמחוזי בירושלים שני פסקי-דין ששאבו השראתם, בין היתר, מפסקי-הדין שנסקרו שם.

דוד בלחסן היה האיש שהתראיין לרשת הטלוויזיה CNN למחרת הירצחו של יצחק רבין ז"ל ואמר, בין היתר: "I am very happy that dictator Rabin dead. I hope that every dictator dead like Rabin. I hope that Nazi Arafat and his friend Peres dead like Rabin". בלחסן הועמד לדין בעבירות של תמיכה בארגון טרור והמרדה. בית-משפט השלום זיכה אותו מעבירה של מעשה המרדה ותמיכה בארגון טרור בשל אמירות אלה. בית-המשפט המחוזי קיבל את ערעור המדינה, והרשיע את בלחסן לפי הפקודה למניעת טרור, אך לא לפי עבירת ההמרדה.

ביחס לעבירת התמיכה בארגון טרור קבע הרכב השופטים רות אור, עזרא קמא ואליהו צ' בן-זמרה, כי על אף שפתו האנגלית הדלה (או העילגת) של הנאשם, לא ניתן אלא להבין כי יש בדבריו שמחה על הרצח, ותקווה שערפאת ופרס ימותו באותה דרך, וכיוון שכך, יש לומר כי בלחסן פירסם דברי שבח ואהדה למעשי אלימות מאותו טיב שכבר הביאו בפועל לרצח רבין. זאת, בניגוד לסברת שופט השלום, שבלחסן רק הביע תקווה למותו של ערפאת, אך לאו דווקא בדרך של רצח. זאת ועוד, השופטים לא קיבלו את  גרסת שופט השלום, שספק אם רצח רבין הוא מעשה טרור, ולאור ההכרעה בפסק-הדין אלבה, קבעו כי "התנקשות פוליטית ודאי נכללת בין סוגי הפעילות האופייניים לארגון טרוריסטי". למעשה מצאו השופטים שחקיקת הפקודה למניעת טרור באה בזמנו על רקע רציחתו של הרוזן ברנדוט על-ידי הלח"י. מכאן קבעו שגם רצח רבין היה פעילות טרור, כיוון ש"שניהם נרצחו בשל היותם דמויות פוליטיות, ואף המטרות שניסו להשיג הרוצחים היו מטרות פוליטיות".

השופט בבית-משפט השלום גם זיכה את בלחסן מעבירת ההמרדה, כיוון שעבירה זו, לדעתו, יועדה להוקיע ולהעניש מעשים שהם בניגוד למשטר הדמוקרטי במדינה. גם השופטים בבית-המשפט המחוזי לא מצאו לנכון להרשיע את בלחסן על עבירה זו, משום שבעוד שהוכח כי הוא היה מודע לאופיים הממריד של דבריו (ולכן באה ההרשעה לפי הפקודה למניעת טרור), לא הוכח, לדעתם, כי בלחסן שאף להביא להמרדה.

בפסק-דין שניתן בסוף חודש מאי בעניין מדינת ישראל נגד אביגדור אסקין בבית-משפט השלום בירושלים, הורשע פעיל הימין הקיצוני בשתי עבירות לפי הפקודה למניעת טרור – הראשונה בגין טקס פולסא-דנורא שהיה שותף לארגונו זמן קצר לפני רצח רבין, ותגובתו מיד אחרי הרצח, כי תפילתו התקבלה "במלואה", והשנייה בגין פרסום ידיעות מטעמו בזמן פיגועי הטרור של מרץ 96', כי מתארגן טקס פולסא-דנורא נוסף, הפעם נגד ראש הממשלה באותה עת, שמעון פרס. השופטת בלהא כהנא לא התייחסה כלל למהותו של טקס הפולסא-דנורא. השאלה היחידה בעלת החשיבות היתה מהו המסר שהנאשם העביר בדבריו לציבור. מרגע שהוכח שאסקין היה שותף פעיל לביצוע הטקס, ובעיקר לפרסומו, וכן לפרסום בדבר הכוונה לטקס מחודש ביחס לפרס, ולאחר שהשופטת קבעה שאסקין "מכיר בכוחה של התקשורת, שקל דבריו שקול היטב... אכן רצה בהסתלקותו של ראש הממשלה, הוא רצה להעביר את המסר לציבור הרחב, פעל לשם כך ושמח כשמשאלתו נתמלאה", הרי נקבע בנקל שאדם זה פירסם דברי שבח, אהדה ועידוד למעשי אלימות, שכבר גרמו בפועל לרצח רבין, והיו עלולים להביא לרצח נוסף.

גם בפסק-דין זה מתייחסת השופטת כהנא לאיזון העדין שיש לעשות במדינה דמוקרטית בין ביטוי בזוי אך מותר ובין ביטוי אסור, ואף היא מתייחסת ל"קו השבר" של רצח רבין, שממנו והלאה הוגשו כתבי אישום רבים, אולם היא מצאה במעשיו של אסקין חצייה של הקו האדום של חופש הביטוי, וכדבריה: "זכותו של אדם לשמוח על מותו של אדם זה או אחר, זכותו גם לבקש שכך יקרה, להתפלל על כך, אך בדאגו לעשות זאת מול מצלמות הטלוויזיה, בנוכחות התקשורת, תוך העברת מסר ברור, על איזו אמירה יש להגן כאן? אינני מוצאת שדרך זאת היא ביקורת לגיטימית. דרך זו עברה את המאזן בין הביקורת הלגיטימית ובין דברים שעלולים לגרום למעשי אלימות".

האם מנובמבר 1995 השתנה מעמד חופש הביטוי בחברתנו? על כך ענו גם השופטים בפרשת בלחסן: "רצח ראש הממשלה המנוח אינו צריך להוביל לנסיגה מהעקרונות והאיזונים המוכרים ולפעלה בלתי מבוקרת של סעיפי החוק הרלבנטיים, גם אם ייתכן שנקודת האיזון השתנתה. יש להמשיך ולפרש את העבירות המעוגנות בחוק הפלילי לאור חשיבותו של עקרון חופש הביטוי בשיטתנו המשפטית [...] מחובתו של בית-המשפט [...] כי גם בשעות קשות (לאחר רצח ראש ממשלה) לא יישחק מעמדן של זכויות אדם ולא יתמוטטו ההישגים החוקתיים שהושגו בעמל רב".

על גב השחקן

בגיליון מס' 1 של "העין השביעית" (ינואר-פברואר 96') פירסמנו שני פסקי-דין, שעניינם הטרוסקסואלים שפורסם עליהם שהם הומוסקסואלים. מאז הוגש ערעור בעניין שמעון אמסלם, כדורסלן, אשר בכותרת הומוריסטית בעיתון "העיר" נרמז שהוא הומוסקסואל. בפסק-הדין בבית-משפט השלום פסקה, בזמנו, השופטת שרה דותן כי זהו עלבון, לפחות בעיני חלק מהציבור, ולא היה מקום לגרור בעל-כורחו את שחקן הכדורסל למאבק על מעמד ההומוסקסואלים.

"העיר" הגיש ערעור על פסק-הדין, ולאחרונה נדחה הערעור בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. השופט יהושע גרוס, שאליו הצטרפו השופטים יהושע בן-שלמה ומיכל רובינשטיין, קבע כי על העיתון היה להתנצל בהזדמנות הראשונה בפה מלא, ולא לפרסם תיבת "הבהרה", ובה, בעיקר, למתוח ביקורת על הרוח הציבורית האנטי-הומוסקסואלית, שכן אין לנהל שום מאבק, אפילו מאבק לסובלנות ופתיחות, על גבו של אדם שאינו חפץ להיות חלק ממערכה זו.

במקור נפסק באותו מקרה סכום פיצויים של 150 אלף שקל, וגם על שיעור גבוה זה הוגש ערעור. השופטים בבית-המשפט המחוזי דחו את הערעור, בטענה כי "סכום של 150 אלף שקל הינו סכום צנוע כאשר מדובר בענייני פרסום וברווחים הצפויים לכוכב ספורט המופיע במבצע פרסומי שכזה". השופט גרוס קבע כי שיעור כזה לא יסכן פרסומים עתידיים בעיתונים, שכן "אין בו כדי לקעקע את חופש הביטוי מזה, ומצד שני יש בו כדי להבהיר גם לאנשי התקשורת כי שמו הטוב של אדם הינו זכות יסוד חשובה מאין כמותה שלא ניתן לזלזל בה ולפגוע בה בקלות ראש".

איתן להמן הוא עורך-דין

גיליון 9, יוני 1997