אחת ההגנות של מפרסם לשון הרע היא אם פרסם את לשון הרע מכוח חובה חוקית, מוסרית או חברתית, פרסום שנעשה בתום לב.
בשני פסקי דין שניתנו לאחרונה, בבית-המשפט המחוזי בחיפה ובבית-משפט השלום בירושלים, נדונו פרסומים לא עיתונאיים, אלא פרסום באמצעות מכתב (שאף הוא "פרסום" לפי החוק), כאשר כותבי המכתבים התגוננו, בעיקר, בטענה שפרסום המכתב היה מתוך חובה וכדי להגן על עניינם.
בבית-המשפט המחוזי בחיפה ישבו השופטים מלכיאל סלוצקי, יגאל גריל ושולמית וסרקרוג בערעורו של ניצן דרורי, רב-חובל לשעבר בחברת "אל-ים אוניות", על פסק-דינו של השופט חנוך שילוני בבית-משפט השלום.
דרורי הגיש תביעת לשון הרע בבית-משפט השלום נגד החברה ועובדיה, לאחר שהללו פיטרו אותו במכתב שבו נאמר כי הסיבות לפיטוריו הן מעילה באמון המעביד, כישלון במילוי התפקיד וגניבה מהמעביד. לפי ההסכם הקיבוצי בין החברה לבין איגוד קציני הים, נשלח העתק המכתב גם לאיגוד.
דרורי טען כי טענות אלו מעולם לא הוכחו, והשופט שילוני אכן קבע כי במכתב ובהודעה לאיגוד קציני הים יש משום לשון הרע, בעיקר בייחוס הגניבה מרכוש המעביד.
מנגד קבע השופט שילוני כי לחברה ולעובדיה עומדת הגנת תום הלב, משום שפרסום הודעת הפיטורים נבע מחובתה לפי ההסכם הקיבוצי שחל עליה. כמו כן קבע השופט כי הפרסום לא חרג מהסביר בנסיבות המקרה, וכי מנהלי החברה האמינו באמיתות הפרסום, דהיינו, שדרורי אכן גנב רכוש מהחברה. השופט קבע כי לצורך ההגנה לפי חוק איסור לשון הרע, הנתבעים לא חייבים להוכיח מעבר לכל ספק שהמערער עבר עבירה של גניבה ממעביד. די בכך שהיו ראיות לכאורה בעניין זה. החברה גם הגישה תלונה על הגניבה למשטרה, וזו נסגרה מ"חוסר עניין לציבור".
בדעת מיעוט קבע השופט גריל, בבית-המשפט המחוזי, כי שופט השלום צדק במסקנותיו, שכן לאור ההסכם הקיבוצי, לא היתה לחברה ברירה אלא לשלוח את העתק המכתב לאיגוד קציני הים, מה עוד שההסכם מאפשר פיטורים רק בשל עילות מסוימות, ולכן גם צריך לפרט בפני האיגוד מה היו עילות הפיטורים במקרה זה. בנוסף, רב-החובל עצמו הוא זה שביקש שאיגוד קציני הים יהיה מעורב בעניינו.
השופט גם סבר שהחברה ומנהליה הוכיחו שהם עצמם האמינו בתוכן מכתבם, ושופט השלום ששמע את עדויותיהם בחר להאמין להם. כמו כן, אין צורך להוכיח את תוכן מכתבה של החברה לרב-החובל מעבר לכל ספק. די בכך שמנהלי החברה עצמם האמינו בכך. לעומת זאת, השופטים סלוצקי ווסרקרוג קיבלו את הערעור, והפכו את החלטתו של בית-משפט השלום.
השופטים בחנו את ההסכם הקיבוצי בין החברה הנתבעת לבין איגוד קציני הים, שם נקבעו כללים להוכחת עילות הפיטורים. השופטים סלוצקי ווסרקרוג סברו כי החברה לא נקטה אמצעים סבירים לפני משלוח המכתב, כדי לוודא שתוכנו הוא אכן אמת וכי דרורי אכן גנב רכוש מהחברה.
השופטת וסרקרוג קבעה כי אי-קיום בוררות בדבר נסיבות הפיטורים בין החברה לבין איגוד קציני הים, שייצג את רב-החובל, לאחר משלוח המכתב, והסתפקותה בבירור פנימי, בניגוד להסכם הקיבוצי -- מצביעים על העדר תום לב של החברה. כמו כן, התלונה של החברה למשטרה, שהוגשה באיחור ניכר לאחר המעשה (תלונה שלא התבררה, כאמור), אף היא מצביעה על חוסר תום לב של החברה.
שלושת השופטים הסכימו, עם זאת, כי במכתב עצמו יש משום לשון הרע, וגם שני שופטי הרוב הסכימו כי הוא אכן פורסם לפי חובה של החברה, בהתאם להסכם הקיבוצי, אלא שפרסום זה לא נעשה בתום לב. לצורך הוכחת תום לב או העדרו הסתמכו השופטים על נתונים המאוחרים לעצם הפרסום, ודעתם היתה הפוכה מדעת שופט השלום והשופט גריל בבית-המשפט המחוזי.
מנגד, בבית-משפט השלום בירושלים, בפני השופט משה גל, התבררה תביעתו של יואב בהירי נגד בתיה כרמון. בהירי, עובד משרד החוץ לשעבר, היה, בין היתר, גם השגריר בפיליפינים. זמן קצר לפני פרישתו הותר לו לעבוד במשרה חלקית במשרד עורכי-דין, ולצורך עבודה זו נפגש בהירי עם כרמון, מנהלת מחלקת אשרות במנהל האוכלוסין במשרד הפנים, כדי לברר מדוע לא מתירים כניסה לארץ של פועלי בניין מהפיליפינים. לדברי כרמון, הזכיר לה בהירי כי שימש בעבר שגריר ישראל בפיליפינים.
לאחר הפגישה דיווחה כרמון במזכר פנימי למשרד החוץ על תוכנה והוסיפה כי הגיע לידיה מידע, שבהירי קשר קשרים עם כמה פיליפינים, בהם אנשים בעלי רקע שלילי, ושניסה לפעול למענם עוד בהיותו השגריר שם. היא ביקשה כי המחלקה הקונסולרית תבדוק ותפעל בעניין.
התובע טען כי יש במכתב לשון הרע, וכי נשלח לכתובת כללית בתוך משרד החוץ, למחלקה הקונסולרית ולמחלקת אסיה, ולא אישית לנושאי תפקידים ספציפיים.
כרמון טענה כי היה לה חשד שיש קשר בין בהירי לבין הלחץ ההולך וגובר לאפשר הבאתם לארץ של עובדים זרים מהפיליפינים. היא הדגישה כי המטרה היחידה של מכתבה היתה להניע את הנוגעים בדבר לבדוק את החשדות שעלו אצלה (במהלך המשפט התברר כי דבר מהחשדות שהעלתה כרמון לא אומת).
כרמון טענה כי על המכתב ששלחה, במסגרת תפקידה, יש להחיל את ההגנה שהיתה זו חובתה, כעובדת משרד הפנים, לכתוב מכתב זה. הגנות נוספות שהעלתה הן כי הפרסום היה בהגשת תלונה על בהירי לממונה עליו או לרשות מוסמכת, וכי היה בכך עניין כשר של המדינה.
השופט דחה טענות אלו, וקבע כי לא הוכח שכרמון פעלה בתום לב, שכן לא שלחה את המכתב למופקד על קבלת תלונות במשרד החוץ ואף לא ספציפית לממונה על בהירי, אלא באופן כללי למחלקה הקונסולרית ולמחלקת אסיה במשרד החוץ, שם יכול המכתב לעבור ידיים ועיניים רבות.
השופט גם למד מנוסח מכתבה של כרמון כי הוסיפה לו, מעבר ל"חשדות" בלבד, גם עובדות שלא פורשו כ"חשדות" ושלא היה בהן אמת, וגם בכך יש ללמד על חוסר תום לבה.
הפרקליטות, שייצגה את כרמון, טענה כי לא ניתן להגיש תביעת לשון הרע נגד עובד ציבור, אולם השופט גל דחה את הטענה בנימוק שאף שלא ניתן להגיש תביעה נגד ה"מדינה" עצמה, ניתן להגיש תביעות לשון הרע נגד עובדיה.
השופט גל גם התייחס לחשש, שאותו הביעה הפרקליטות, כי חיובה של כרמון בתביעה עלול לרפות את ידיהם של מתלוננים עתידיים, אם במשטרה ואם במקומות העבודה. על כך אמר השופט כי אף אם מותר להתלונן, יש להפנות את התלונה לגורם הרלבנטי, ואילו הפצתה של תלונה לגורמים אחרים חורגת מגדר "תום הלב" שמחייב החוק.
לסיכום, חייב השופט את כרמון לשלם לבהירי סך של עשרים אלף שקל.
על פסק-הדין הגישה הפרקליטות ערעור לבית-המשפט המחוזי, שטרם נתברר.
בשני פסקי-הדין אמנם חזרו בתי-המשפט על חוק ופסיקה קודמת, כי פגיעה בשמו הטוב של אדם - אפילו אם היא נעשית רק בתוך מסגרת יחסי העבודה ואינה מופצת לתקשורת או לגורמי חוץ, וגם כאשר הפוגע סבור שיש לו חובה לפרסם פגיעה זו לצורך הגנה על עניין כשר או מכוח חובה חוקית, מוסרית או חברתית - תחייב פיצוי, אלא אם כן יוכיח הפוגע תום לב.
עם זאת, בפועל נראה כי מדובר ב"קפיצת מדרגה" מבחינת יחסו של בית-המשפט לסוגיה זו, שכן בשני המקרים הטילו בתי-המשפט נטל גבוה יותר על המפרסמים להוכחת תום לבם.
טעות בזיהוי היא לא לשון הרע
בפני השופט ד"ר עוני חבש בבית-המשפט המחוזי בירושלים התבררה לאחרונה תביעתו של ד"ר מיכאל גולדשטיין, שעוגמת נפש רבה נגרמה לו לפני כארבע שנים, לאחר הטבח במערת המכפלה.
ביום שישי, מיד לאחר הטבח במערת המכפלה, פורסמה ב"ידיעות אחרונות", הן בעמוד הראשון של העיתון והן בעמוד הראשון של המוסף לשבת, תמונתו של ד"ר מיכאל גולדשטיין מתקופת שירותו במילואים, כשהיא מלווה בכיתוב: "ברוך גולדשטיין בתצלום משירות מילואים, מחזיק טיל לאו בידיו".
בירור שלאחר מעשה העלה כי מזכירה בעיתון סיפרה שאביה שירת במילואים עם ד"ר ברוך גולדשטיין. העיתון פנה לאבי המזכירה וזה אישר את דברי בתו והסכים לפרסום התמונה. בדיעבד התבררה הטעות המביכה: אבי המזכירה שירת במילואים עם התובע, ד"ר מיכאל גולדשטיין, ולא עם הרוצח ד"ר ברוך גולדשטיין.
התובע, ההמום מפרסום תמונתו, פנה מיד ל"ידיעות" ודרש התנצלות בגודל זהה ובמקום זהה ופרסום הכחשה מדי יום. ב"ידיעות אחרונות" מיהרו לעשות בירורים, ומשהסתברה להם טעותם, פרסמו פעמיים התנצלות בעמודים הפנימיים של העיתון. מיכאל גולדשטיין לא הסתפק בכך, והגיש תביעה על סך 660 אלף ש"ח. הוא טען כי פרסום תמונתו כ"ברוך גולדשטיין" מהווה לשון הרע, בעיקר משום שהציבור עלול לראות בו את מבצע הטבח, או לייחס קשר בין הרוצח האמיתי לבינו, בין אם קשר לדעות ולמעשים ובין אם קשרי משפחה.
העיתון טען, לעומת זאת, שמדובר אמנם בטעות מביכה, אבל אין היא "לשון הרע", הן משום שלא ניתן לזהות את התובע לפי התמונות, ובעיקר משום שידוע שברוך גולדשטיין מת בשעת הטבח במערת המכפלה, ואיש לא יכול לטעות ולחשוב שהתובע הוא ברוך גולדשטיין. השופט ד"ר חבש קיבל את טענת בא-כוח "ידיעות אחרונות" וקבע שידוע לכול שברוך גולדשטיין מת בשעת הטבח ולפיכך אין כל אפשרות שהציבור יסבור שהתובע הוא הרוצח.
יותר מזה, השופט קבע כי גם אם יש דמיון פיזי בין השניים, לא ניתן יהיה לייחס לתובע את מעשיו של ברוך גולדשטיין, שהרי אדם סביר לא יקיש מדמיון בחזות (אם זה אכן קיים) לדמיון בדעות. השופט ציין כי מתוך הקשר התמונה לא יסיק מי שפוגש בתובע שהוא קרוב משפחתו של הרוצח. במיוחד האנשים המכירים אותו יבינו כי מדובר בטעות.
בדונו בהתנצלות שפרסם "ידיעות אחרונות", גילה השופט הבנה לעוגמת הנפש שנגרמה לד"ר מיכאל גולדשטיין, והצדיק התנצלות במקרה זה, אולם קבע כי אין בה כדי להצביע על הודאת העיתון בכך שמדובר ב"לשון הרע". השופט שב והזכיר כי המבחן הוא לא מה חושב נפגע הפרסום אלא כיצד עלולה החברה לקבל את הפרסום; במקרה הנדון, הפרסום הביא לאי-נעימות ולעוגמת נפש לתובע, אולם אלו אינן בגדר "לשון הרע", שכן הפרסום לא הביא להשפלה, שנאה, בוז או לעג כלפי התובע. (תודה לעו"ד תמיר גליק)
איתן להמן הוא עורך-דין
גיליון 14, מאי 1998