האם מותר לתובע או לנתבע לכלול בכתב-התביעה/הגנה שהוא מגיש לבית-המשפט ביטויים חריפים, שיש בהם לשון הרע על הצד שכנגד? השאלה שבה והתעוררה לאחרונה בבית-משפט השלום בתל-אביב.

שלושה בעלי עסקים מאשדוד חתמו על חוזה לשכירת חנות מחברת הבנייה "שמחוני לופו" שהקימה את המבנה שבו החנות. בגלל איחור במסירת החנות לידיהם, הגישו השלושה בקשה למינוי כונס נכסים לחברה, בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. בבקשה הציגו השלושה טענות שונות, ובהן - איתנותה הפיננסית של החברה מוטלת בספק והיא הוכיחה חוסר אמינות וחוסר יכולת כחברה קבלנית.
לאחר סיום הדיון המשפטי בין הצדדים, החליטה החברה להגיש תביעת לשון הרע נגד שלושת השוכרים בגין הטענות שנכללו בבקשתם לבית-המשפט המחוזי.

השופטת דליה מארק-הורנצ'יק דחתה את התביעה על הסף על סמך סעיף בחוק איסור לשון הרע, הקובע כי פרסום בבית-משפט, על-ידי השופט או הצדדים, בעת דיון - מותר.

במסגרת תביעות אזרחיות והליכים משפטיים אחרים נעשים פרסומים המהווים במקרים רבים לשון הרע, אולם חוק איסור לשון הרע מעניק הגנה מוחלטת לפרסומים במסגרת הליכים משפטיים, והתנאי היחיד בחוק הוא, שהפרסום נעשה תוך כדי דיון בפני הגוף המשפטי.

השופטת קבעה, כי הגנה זו צריכה לחול לא רק על דברים שנאמרים בדיון בעל-פה באולם בית-המשפט, אלא גם על דברים שנכתבים על-ידי הצדדים או עורכי-דינם במסגרת ההליך המשפטי. זאת כל עוד הדברים נאמרים/נכתבים לצורך הדיון המשפטי, ולא, למשל, בדברי עלבון המוטחים בזדון, והמנצלים את הבימה של הדיון המשפטי להפצתם.

השופטת הסתמכה על פסיקה של בית-המשפט העליון משנות השבעים. היא לא דנה בפסיקתו התקדימית של בית-המשפט המחוזי בירושלים, מפי השופט אליהו בן-זמרה, אשר קבע לאחרונה, כי לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו השתנו האיזונים, ויש לצמצם את ההגנה על פרסומים בהליכים המשפטיים רק לנאמר בהם, ולא לכתבי טענות הקשורים בהם.

לשון הרע על שופטים

בית-המשפט העליון קבע, בהחלטה בחודש יולי שעבר, כי הגנות לפי חוק איסור לשון הרע אינן חלות על נאשם בעבירה של זילות בית-המשפט.
בית-המשפט דן בערעורו של דב סובול, אשר הורשע בעבירת זילות בית-המשפט. סובול ערער לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב על החלטה של השופט אפרים דורון שלא לשוב ולדון בעבירת תנועה שעשה, וציין כי הוא רואה בהתנהגות השופט "מעשה אנטישמי-גזעני, כי הנני חובש כיפה ועטור זקן עבות".

סובול טען, כי לא ניתן להרשיעו בזילות בית-המשפט, כיוון שלפי חוק איסור לשון הרע, פרסום על-ידי בעל דין בבית-המשפט אינו עילה למשפט פלילי.
השופט יעקב קדמי בבית-המשפט העליון, שאליו הצטרפו השופטים יעקב טירקל ודורית בייניש, דחו את הטענה. על אף זכות היסוד של חופש הביטוי, הם ראו בהתבטאותו של סובול חצייה של הקו האדום ופגיעה בבסיס סמכותו של בית-המשפט. ההגנות על-פי חוק איסור לשון הרע יחולו כאשר מדובר בתביעה או באישום לפי חוק איסור לשון הרע. גם שופט יכול לתבוע לפי חוק זה, וזאת -- כאשר פורסם לשון הרע נגדו אישית, אולם דבריו של המערער היוו, לדעתם, פגיעה בכל מוסד השפיטה, ובמצב דברים זה, ההגנה היחידה על עבירת זילות בית-המשפט היא זו הכתובה בחוק העונשין: "ביקורת כנה ואדיבה לטיב החלטת השופט, בדבר שיש בו עניין לציבור".

הביקורת של סובול במקרה זה, אף שנכתבה ולא נאמרה בעל-פה, לא היתה "כנה ואדיבה", וייחסה גזענות לשופט ללא כל בסיס עובדתי. על סובול נגזרו עונשי מאסר על-תנאי וקנס בסך 500 ש"ח.

זיכוי חלקי של רות בן-ארי

כפי שפורסם, זוכתה לאחרונה רות בן-ארי, באופן חלקי, בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב לאחר שקודם לכן הורשעה בבית-משפט השלום בתל-אביב בשימוש שלא כדין בהאזנת סתר, אחרי שהקשיבה לקלטת שבה הוקלטה שיחת פלאפון של עופר נמרודי, מו"ל "מעריב".

בן-ארי, רכזת הכתבים ב"ידיעות אחרונות", טענה כי לא ניתן להרשיעה בעניין זה, כיוון שבעת שהקשיבה לקלטת עדיין לא תוקן חוק האזנות סתר, ובמתכונתו הישנה לא נכתב בו חד-משמעית כי האזנה לפלאפון מהווה "האזנת סתר". רק בתיקון לחוק נאסרה גם ההאזנה לפלאפון.

השופטת יהודית אמסטרדם, בבית-משפט השלום בתל-אביב, דחתה את טענות הנאשמת. השופטת קבעה, כי הגנה של נאשם, שלפיה לא יכול היה לדעת על האיסור המשפטי, לא מתקיימת במקרה דנן, כיוון שבן-ארי היא משפטנית בהשכלתה, והיה עליה להבין את האיסור בחוק על האזנה בפלאפון.

בערעור קיבלו השופטים יהושע גרוס, יהושע בן-שלמה ומיכל רובינשטיין את טענתה של בן-ארי בעניין זה. בפני בית-המשפט הובאו נתונים, כי בתקופה שלפני התיקון בחוק התלבטו בתי-המשפט בשאלה אם האזנה לפאלפון היא אכן עבירה פלילית. שופטי הערעור קבעו, כי החלטה של בית-המשפט, לפני התיקון לחוק, שהאזנה לפלאפון אינה עבירה פלילית, אינה "בלתי סבירה", ולפיכך, לפי חוק העונשין, יש לתת לנאשמת ליהנות מהפירוש שהוא לטובתה, ולזכותה מעבירה זו.

הרשעת בן-ארי בעבירה של שימוש שלא כדין בהאזנה לביתו של דב יודקובסקי נותרה על כנה.
לאור השינוי בסעיפי ההרשעה, הוחלט לבטל את עונש המאסר בפועל שהוטל על בן-ארי, לצמצם את תקופת המאסר על-תנאי ולהותיר את תשלום הקנס על כנו.

איתן להמן הוא עורך דין

גיליון 19, מרץ 1999